פסק-דין בתיק דמ"ש 21705-05-10

התובע (להלן גם: "העובד") הגיש את תביעתו הנוכחית לבית הדין כנגד הנתבע, קבלן עבדות בנייה במקצועו (להלן גם: "המעביד") לתשלום זכויות שונות המגיעות לו, כך לטענתו, בגין תקופת עבודתו וסיומה.

התובע הועסק אצל הנתבע בעבודות צבע ותיקונים החל מחודש 4/09 ועד להתפטרותו (לטענתו, בדין מפוטר) ביום 18.4.10 (כפוף למחלוקת בדבר תקופת העבודה) והוא עותר לחיוב המעביד בתביעות כדלקמן (ר' עמ' 4 לפרוטוקול מיום 17.5.11):

1.                  "פיצויי פיטורים" (טענה להתפטרות בדין פיטורים).

2.                  "פדיון חופשה".

3.                  "יתרת דמי הבראה".

4.                  "שכר עבודה" בגין חודש 4/10 (11 ימים).

בטרם נידרש לתביעות לגופן, עלינו להכריע תחילה בשאלה מה היתה תקופת עבודתו של התובע?

אשר לתקופת העבודה-

על התובע הנטל להוכיח את תקופת העבודה שהוא בבחינת 'המוציא מחברו'. התובע טוען כי הועסק ע"י הנתבע החל מיום 1.4.09 ועד ליום 18.4.10 - קרי- תקופה של 12 חודשים. התובע מודה כי בחודש 12/09 לא עבד, אך לטענתו אין הדבר פוגע ברציפות העסקתו.

הנתבע מודה בתקופת העסקה של 10 חודשים בלבד. לטענתו, העובד לא עבד בחודשים 12/09 ו- 3/10. בבית הדין נחקר הנתבע בקשר לעבודת התובע בחודש 3/10 והעיד כי: "לשאלתך האם אני חוזר בי מכך שהתובע לא עבד בחודש מרץ, אני משיב: כמה שעבד כך קיבל. יש תלוש לחודש מרץ לא אמרתי שהוא לא עבד בכלל, ..." (עמ' 8 שורות 15-16). בהמשך הוסיף הנתבע: "התובע עבד שנה, אבל יכול להיות שהוא החסיר ולכן התכוונתי שהוא לא עבד שנה" (עמ' 9 שורה 3).

מעדות הנתבע עולה כי הנתבע מודה בהעסקת התובע בחודש 3/10, ומכל מקום אין באמור כדי לפגוע ברציפות העסקתו לעניין סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), זאת בהתאם לסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים.

לאור האמור, יש לקבל את גרסת התובע ולקבוע כי תקופת העסקתו אצל הנתבע נמשכה על פני 12 חודשים (11 חודשי עבודה בפועל).

"פיצויי פיטורים" :

אין חולק כי היה זה העובד שהביא לסיום את יחסי העבודה בינו לבין המעביד, כלומר, התפטר. אלא שלטענתו, נסיבות סיום עבודתו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים וזאת בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לדבריו, המעביד לא שילם את שכרו במועד, לא הנפיק לו תלושי שכר ולא העביר דיווח למוסד לביטוח לאומי כנדרש.

סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים מציין שתי חלופות. כל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה;

והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ר' דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי נ' מכלוף שיטרית, עבודה ארצי, כרך כא(3), 356).

על פי הפסיקה, הנטל להוכחת טענת התפטרות "בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה", מוטל על הטוען, קרי, על העובד (דב"ע  לג/58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ח 65).

על מנת שייחשב דינו של העובד כדין מפוטר, עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים, כפי שיפורט להלן.

ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.