בפניי בקשה לסילוק על הסף של המרצת הפתיחה ולחילופין להעברתה לפסים רגילים, בקשה אליה הצטרף המשיב 2.
יצוין, כי בקשה קודמת של המבקשת לסילוק על הסף (בש"א 21790/05) בעילה של חסינות ריבון ממנו נהנית המבקשת נדחתה ביום 17.10.06.
רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים
אביא את הרקע העובדתי לבקשה כפי שתואר בבש"א 21790/05.
ראשיתה של פרשה זו בשנת 1982 שעה שנשלחו מישראל מספר תמונות לארצות הברית לצורך הצגתן בתצוגה לציבור הרחב שם. בין התמונות אשר נשלחו לארצות הברית היו גם שתי תמונות של הצייר ראובן רובין המכונות "שקמים" ו-"כנרת/אגם טבריה" (להלן: "
התמונות"). התמונה "שקמים" הייתה בבעלותה של גלריה אנג'ל בירושלים ואילו התמונה "כנרת/אגם טבריה" הייתה בבעלות מוזיאון ישראל.
לצורך הבטחת השבת התמונות, הנפיקה ממשלת ארצות הבריתCertificate of Indemnity (להלן: "
תעודת שיפוי"), אשר נועדה להבטיח פיצוי מסוים לבעליהן של התמונות במידה ויאבדו או שייגרם להן נזק כלשהו. אין חולק כי סכום הפיצוי שנקבע בתעודת השיפוי נמוך משווי השוק של התמונות.
התמונות אבדו וממשלת ארצות הברית שילמה לגלריה אנג'ל ולמוזיאון ישראל פיצוי בהתאם לתעודת השיפוי. כמו כן, על פי תעודת השיפוי, מאשרים בחתימתם מוזיאון ישראל וגלריה אנג'ל, כי מרגע תשלום הפיצוי, ממשלת ארצות הברית היא הבעלים החוקיים של התמונות, במידה ויימצאו.
מספר שנים לאחר מכן, רכשה המשיבה 1, הגב' כנען את התמונות בשוק הפשפשים ביפו בסך של 250 ש"ח. לאחר שהבחינה במדבקה של המוזיאון היהודי בניו-יורק וכן בחתימה "ראובן", פנתה למשטרה ולבית ראובן והתבררה זהותן של התמונות וערכן הכספי הרב.
בשנת 1989 הגישה המבקשת בקשה בהמרצת פתיחה, אשר הפכה לתביעה אזרחית מאוחר יותר, וביקשה מבית המשפט להכריז עליה כבעלים של התמונות.
לאחר ניהול הליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, קבע בית המשפט העליון ביום 20.2.2003 בדנ"א 2568/97
זהבה כנען נ' ממשלת ארצות-הברית פ"ד נז (2) 632 (להלן: "
הדיון
הנוסף"), כי ממשלת ארצות הברית היא הבעלים של התמונות. עוד קבע בית המשפט העליון במסגרת הדיון הנוסף, כי גברת כנען זכאית לפיצוי בסך 10,000 ש"ח ולהחזר 250 ש"ח אותם שילמה עבור התמונה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
לאחר הכרעת בית המשפט העליון, פנתה המשיבה 1 ל- National Endowment of the Arts של ארה"ב (להלן: "
המועצה הלאומית לאומנויות"), במטרה לברר האם תהא המבקשת מעוניינת למכור למשיבה את התמונות. המשיבה נענתה, כי על פי התנאים המפורטים בתעודת השיפוי התמונות יימכרו במכירה פומבית ובהמשך לכך, ביקשה המשיבה לזמנה למכירה פומבית כאשר תיערך.
לאחר חלוף מספר חודשים התברר, כי המשיב 2 (להלן: "
המוזיאון"), רכש מאת המבקשת את התמונה "כנרת/אגם טבריה" אשר הייתה בבעלות המוזיאון טרם אובדנה וזאת בסכום הפיצוי אשר קיבל מהמבקשת.
בהמרצת פתיחה, נשוא בקשה זו טוענת הגב' כנען, כי היא הזכאית לרכוש את התמונות במחיר סכום הפיצוי אשר שולם לבעליהם המקוריים, כי המבקשת הפרה את חובתה והתחייבותה כלפיה בכל הקשור למכירת התמונות במכירה פומבית, כי היא זכאית לשכר מוצא וכי על המוזיאון להעביר אליה את התמונה אשר רכש חזרה כנגד התשלום ששולם למבקשת דכאן.
המבקשת בבקשה זו (להלן: "
ארה"ב" או "
ממשלת ארה"ב"), מבקשת לסלק את המרצת הפתיחה על הסף . לטענת ארה"ב לא קיימת כל יריבות בינה ובין המשיבה 1, הגב' כנען (להלן: "
גב'
כנען"). כל מחלוקת אשר הייתה בין הצדדים הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, לרבות בדיון הנוסף.
לטענת ארה"ב, גב' כנען איננה צד להסכם השיפוי ואף לא צד שלטובתו נכרת הסכם השיפוי ועל כן אין לה כל מעמד לפרש הסכם זה.
ארה"ב מוסיפה וטוענת, כי יש לסלק את המרצת הפתיחה על הסף מהיעדר עילה שכן גב' כנען לא הצביעה על כל עילה בגינה היא זכאית לקבל את הסעדים או חלק מהם המפורטים בתובענה.
גב' כנען טוענת, כי מחיקה על הסף הינו סעד דרסטי אשר יש לנקוט בו במקרים קיצוניים.
גב' כנען טוענת, כי אין מניעה שהיא תציע פרשנות לחוזה כצד זר לו ובית המשפט הוא המפרש את החוזה. בנוסף טוענת גב' כנען, כי יש עילה לתובענתה ויש לה יריבות אל מול ארה"ב לא רק מכוח כתב השיפוי אלא בנוסף לו. לטענת גב' כנען המכתב אותו קיבלה מגב' ווליהאן (
נספח ב' להמרצת הפתיחה) מטעם המועצה הלאומית לאומנויות, אשר בו נאמר, כי לפי תעודת השיפוי התמונה חייבת להימכר במכירה פומבית, מעניק לה עילה וזכות לטעון כנגד אי מכירת התמונה במכירה פומבית ו/או שלא בהתאם לאמור בתעודת השיפוי. גב' כנען מוסיפה וטוענת, כי יש לה זכות לרכוש את התמונה במחיר סכום השיפוי.
ארה"ב מוסיפה טענות נוספות וביניהן טענה, כי היא נהנית מחסינות ריבונית מפני סעדים אוכפים, ביהמ"ש נעדר סמכות בינלאומית לדון בתובענה.
בנוסף טוענת ארה"ב, כי התובענה כבר הוכרעה בדיון הנוסף בבית המשפט העליון ובעניין התובענה ישנו מעשה בית דין. גב' כנען טוענת מנגד, כי חלק מהעובדות המצמיחות את כתב התביעה אירעו לאחר שניתן פסק הדין בדיון הנוסף ועל כן טרם נידונו על ידי ערכאה שיפוטית וממילא לא יכול שיהיה מעשה בית דין.