1. בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין.
2. מעיון בבקשה ובתגובה עולה כי
ביום 15.4.03 הגיש המבקש (להלן "הבנק") בבית משפט זה ( בת.א 7713/03 ) תביעה כספית כנגד המשיב ואדם נוסף בשם מוגילבסקי איגור (להלן "החייבים") בגין חוב כספי בסך של 78,203 ש"ח, שנבע מהלוואות שהועמדו בחשבונם של החייבים הנ"ל ואשר לא נפרעו.
ביום 13.7.03 ניתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, שחייב את החייבים לשלם לבנק את הסכום הנתבע.
במסגרת הליכי הוצל"פ שבהם נקט הבנק לגביית החוב הפסוק, הגיע המשיב עם הבנק
ביום 13.5.04 לידי הסדר לפיו הודה בחוב הפסוק והצהיר כי אין לו כל טענה כנגד הבנק "בגין התביעה נגדו, החוב, פסק הדין, תיק ההוצל"פ ובכלל".
3.
ביום 16.6.06 הגיש המשיב תובענה חדשה כנגד הבנק היא התובענה נשוא בקשה זו, ובה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הינו פטור מלשלם לבנק חובות מעבר לחוב הנובע מהלוואה אחת על סך של 35,000 ש"ח. לטענתו, בעקבות בירור שערך
ביום 6.4.06 במשרדי קרן מת"י, התברר לו כי אחד מהסכמי ההלוואה שעליהם חתם עם הבנק, נחתם בניגוד לנוהל מתן הלוואות של "קרן עולה עצמאי" שליד משרד הקליטה, על כן, אין הוא חב כלפי הבנק בסכומי ההלוואה הנ"ל.
4. בבקשה זו טוען הבנק כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת מעשה בית דין הנובע מהשתק עילה ו/או מהשתק פלוגתא, מכח פסק הדין שניתן כאמור כנגד המשיב בהעדר הגנה, ו/או מחמת כלל המניעות הנובע מהודאת המשיב בחוב הנטען על ידי הבנק במסגרת ההסדר אליו הגיעו הצדדים כמתואר בסעיף 2 לעיל.
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
6. משבחר המשיב שלא להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדו על ידי הבנק, מוחזק הוא כמי שהודה בעובדות שנטענו בכתב התביעה, ויש לראות בפסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה ואשר הפך לפסק דין חלוט, כמקים מחסום דיוני בפניו לגבי אותה פלוגתא "שהוכרעה" בפסק הדין. אמנם, אין חולק כי לא התקיימה התדיינות לגופו של עניין לגבי אותה פלוגתא, אך מה לנו יותר טוב מאשר הודאתו של הנתבע בטענות יריבו ואשר נגזרת היא משתיקתו שהתבטאה באי הגשת כתב הגנה ו/או במקרים של אי כפירה בעובדות הנטענות בכתב התביעה ( ראה בעניין זה תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שכותרתה "שתיקה כהודיה" ).
האינטרס של בעל הדין בסופיות הדיון כמו גם האינטרס הציבורי בניצול המשאבים העומדים לרשות המערכת המשפטית בצורה יעילה, אשר תמנע התדיינויות חוזרות ונשנות בגין אותן מחלוקות שלבעלי הדין ניתנה להם ההזדמנות בעבר להביאן בשערי בית המשפט, מחייבים נקיטת מדיניות משפטית מתאימה, שכן, הענקת "פרס" לנתבע שלא טרח לנצל את יומו בבית המשפט ולא טרח להתגונן בפני תביעת יריבו בין אם עקב מחדל או עקב החלטה מודעת בעניין, על ידי פתיחת הדרך בפניו להעלות את המחלוקת שוב בפני בית המשפט בעיתוי הנוח והמתאים לו, אינו יכול לבוא בגדר של מדיניות שציבור המתדיינים ו/או המערכת המשפטית שואפת לה.
אי לכך, משבחר הנתבע בענייננו שלא להתגונן בפני תביעת הבנק ולא להעלות את טענותיו בעניין גובה החוב הנטען ובעניין חוקיות ההלוואה שעמדה בבסיס התביעה המקורית, מושתק הוא מכח הכלל של השתק פלוגתא מלהעלות טענה זו במסגרת ההתדיינות הנוכחית, וזאת לאחר שבית המשפט פסק כי הינו חייב לבנק את מלוא סכום החוב שלגביו הוא לא העלה שום טענת הגנה כאמור כאשר ניתן לו יומו בבית המשפט.
בהערת אגב אומר כי אמנם ייתכנו מצבים שבהם המניע לאי הגשת כתב הגנה מקורו בשיקולים כלכליים ואחרים ולא דווקא ב"הודאה" בטענות היריב, אולם, אין למניעים אלה כל נפקות לעניין התוצאה המשפטית ולפיה אי הגשת כתב ההגנה כמוהו כהודאה בטענות היריב, "חזקה" שמכוחה מוסמך בית המשפט לתת פסק דין בהעדר הגנה.
7. זאת ועוד, הודאת המשיב בעובדות אשר נטענו על ידי הבנק בתביעה המקורית, לא רק נותרה בגדר הודאה "שלילית" שנבעה מאי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידו, אלא שהיא קיבלה ביטוי פוזיטיבי עת המשיב אישר על גבי ההסדר שנערך בינו לבין הבנק כי הינו מודה בחוב הפסוק וכי אין לו טענות כנגד הבנק בגין חוב זה ( ראה סעיף 2 לעיל ).
8. יתרה מכך, עילת הבקשה הינה עובדות חדשות אשר התגלו למשיב בנוגע לנוהל מתן הלוואת "קרן עולה עצמאי" שליד משרד הקליטה כדבריו. מעיון בתצהירו של המשיב עולה כי הוא פנה למשרדי קרן מת"י מיוזמתו לבירור עניין זה
רק ביום 6.4.04 ולאחר שהבנק עמד על תשלום מלוא סכום החוב הפסוק נגדו. לא ניתן בתצהיר כל הסבר מניח את הדעת מדוע נמנעה פנייתו של המשיב לעריכת הבירור הנ"ל קודם לכן, והכיצד נמנע ממנו מלגלות עובדות אלה בסמוך להגשת התביעה המקורית ולהעלותן במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן.
9. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי פסק הדין שניתן כנגד המשיב בת.א 7713/03 מהווה השתק פלוגתא לגבי גובה החוב המגיע לבנק, וכי המשיב מנוע מלהעלות טענות חדשות לעניין גובה החוב הנ"ל במסגרת ההתדיינות הנוכחית.
10. אי לכך, הנני מחליטה לקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.
המשיב ישלם למבקש הוצאות הבקשה בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום ג' באדר, תשס"ז (21 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.