פסק-דין בתיק בשא 185886/05

העובדות הצריכות לעניין הנן כדלקמן:

1.         ביום 13/11/00 הגישה המערערת תביעה לתשלום חוב ארנונה ומים.

2.         ביום 13/06/02 בוצעה מסירה של כתב התביעה, באמצעות הדבקה, ברחוב הפודים 36/4, רמתגן.

3.         ביום 10/09/02 ניתן פסקהדין.

4.         ביום 01/01/03 הוגש פסקהדין לביצוע בלשכת ההוצאהלפועל.

5.         בחודש יולי 2003 הגיע המשיב להסדר החוב נשוא פסקהדין. בעקבות כך קיבל המשיב אישור מפרקליט המערערת על ביטול העיקולים שהוטלו על חשבון הבנק שלו בגדר תיק ההוצאהלפועל. כמוכן, המשיב משך למערערת שיקים לפירעון החוב, לרבות שיקים לתשלום שכרו של פרקליט המערערת.

6.         ביום 19/01/05 הגיש המשיב בקשה לביטול פסקהדין ובקשה להארכת מועד להגשתו.

בהחלטת כבוד הרשם נקבע כי יש להורות על ביטול פסקהדין מחובת הצדק. לאחר שנערכה חקירה לפקיד המסירה שהמציא את כתב התביעה בכתובת המצוינת לעיל קבע כבוד הרשם כי המסירה לא בוצעה כדין, הואיל והמשיב לא התגורר באותה כתובת. שליח המסירה, בתשובה לשאלה בחקירה הנגדית, העיד, אמנם, כי בטרם ביצע את ההדבקה שוחח בטלפון עם המשיב, אשר אמר לו שהכתובת היחידה למסירת מסמכיבידיןהנה הכתובת שבה בוצעה ההדבקה, אך כבוד הרשם ראה בעדות זו עדות כבושה, ועלכן לא קיבל אותה.

עוד נקבע בהחלטת כבוד הרשם, כי מהעדויות שהובאו לפניו אין ביטחון מלא שהמשיב ידע בוודאות את תוכן פסקהדין ואת שנות החיוב בארנונה אליהן הוא מתייחס, ועלכן העדיף את כלל ה"המצאה" עלפני כלל ה"ידיעה". לפיכך סבר כי הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקהדין הוגשה במועד, תוך שלושים יום מהיום בו הומצא למשיב פסקהדין באמצעות מכשיר הפקסימיליה, ופסקהדין בוטל, מהטעם שהמשיב הראה הגנה לכאורה כנגד התביעה.

אינני סבורה כי מסקנתו של כבוד הרשם הנה נכונה. מהעדויות שהעלו במהלך הדיון בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקהדין והבקשה לביטולו עולה בבירור כי המשיב ידע כי הוגשה נגדו תביעה וניתן נגדו פסקדין עוד לפני חודש יולי 2003, מועד בו הגיע להסדר תשלומים עם המערערת לפירעון החוב נשוא פסקהדין - כל זאת - בגדר הליכי ההוצאהלפועל שנפתחו לביצועו. על חשבון הבנק של המשיב הוטל עיקול, אשר בעקבותיו הגיע להסדר התשלומים כאמור באמצעות משיכות שיקים לפקודת המערערת. לא זאת כי אם אף זו, המשיב הגיש התנגדות לביצוע שטר כנגד שניים מסדרת השיקים האמורה, וטען, בין היתר, כי הם נמשכו לפקודת המערערת על מנת לבטל את העיקול בחשבון הבנק, ובכך - כך סבר - הגיע להסדר החוב עם המערערת (סעיף 7 לתצהיר מוצג ב' לתיק המוצגים מטעם המערערת). באותו תצהיר מוסיף המשיב כי חלק מהשיקים נמשך עלידו על חשבון שכרטרחת עורךדין, כך שלא יכול להיות ספק שידע שהמדובר בחוב שנוצר כתוצאה מפסקדין שניתן נגדו. מסקנה זו מקבלת משנהתוקף לאחר עיון בתצהיר המשיב התומך בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסקהדין. בתצהיר זה מתייחס המשיב רק לאופן ביצוע מסירת כתביבידין של כתב התביעה, מתעלם לחלוטין מהסדר התשלומים שעשה עם המערערת, ואינו מספק הסבר כלשהו שיוביל למסקנה אחרת, כפי שהגיע אליה כבוד הרשם, אשר לידיעה בדבר קיומם של הליכי הוצאהלפועל בעקבות פסקהדין.

אשרעלכן, נכון היה לקבוע כי הואיל והמשיב הגיש את הבקשה רק ביום 19/01/05, והואיל וידע על פסקהדין כבר בחודש יולי 2003, הוא איחר את המועד להגשת בקשה לביטולו. לפיכך אין נפקא מינה אם מסירת מסמכי כתב התביעה נעשתה כדין, אם לאו, שכן במקרה זה יש להעדיף את כלל ה"ידיעה" עלפני כלל ה"המצאה".

הערעור מתקבל. המשיב ישא בהוצאות המערערת ושכרטרחת פרקליטה, בסך 2,000 ש"ח, בצירוף מסערךמוסף, ריבית והפרשי הצמדה, כחוק, מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן בלשכתי היום, י"ט באייר, תשס"ז (7 במאי 2007).

המזכירות תשגר העתק פסקהדין לצדדים.