בש"א
בית משפט השלום חיפה
|
10784-05
06/07/2005
|
בפני השופט:
א. שדה
|
| - נגד - |
התובע:
1. מדינת ישראל
2. משרד האוצר-אגף המכס בית המכס חיפה
עו"ד איתן צור
|
הנתבע:
מאיר נאור
עו"ד נועם (שמעון) ארז
|
| פסק-דין |
לפני בקשה למחיקת התביעה היות והתובע הורשע עפ"י הודאתו בהחזקת טובין טעוני מס קניה שלא שולם בגינם המס סע' 22 א' (3) לחוק מס קניה (טובין ושירותים) התש"ב - 1952 והחזקת טובין מוברחים עבירה על סעיף 211 א' (2) לפקודת המכס.
ב"כ הנתבעת טוען כי משהורשע התובע בדין הפלילי, פועלת הרשאתו כהחרמה של הטובין שחולטו ומשכך אין עוד מקום לדון בתביעה.
ב"כ התובע מתנגד לבקשה וזאת ממספר טעמים.
ראשית נטען כי אין לומר שהרכב שחולט שימש להובלת הטובין "המוברחים" שכן הובלת הטובין היא פעולת לוואי המתייחסת למטען הלוואי, שכן מטרת הנסיעה היתה הסעת המשיב ורעייתו.
טיעון זה אינו מקובל עלי והיה מוטב אילו לא היה נטען כלל. גם הדוגמאות שהובאו בתגובת ב"כ התובע אינן קשורות לנסיבות המקרה שבפני.
היעלה על הדעת שאדם שמחזיק בבית 1,800 "פקטים" של סיגריות מוברחות, נוטל תיק שחור, מכניס לתוכו 60 פקטים, נוטלו לידו ונכנס עימו לרכב אינו יודע שהוא מוביל טובין מוברחים? מה מנסה התובע לטעון, שהוציא את הפקטים לטיול של בוקר? יש גבול לכל תעלול ומי שמוציא מביתו, מתוך מצבור הסחורה המוברחת, כמות משמעותית של סחורה ויוצא עימה לנסיעה במכוניתו, מוביל סחורה מוברחת וכל "פרשנות" אחרת תחטא לאמת.
הפרשנות של הפסיקה לענין "הידיעה" בדבר מהות הטובין מחמירה מאוד כפי שאפרט בהמשך החלטתי.
המבקש לא הצהיר לא בבקשה למתן צו עשה זמני ולא בתגובה לפני לאן התכוון לקחת את הטובין המוברחים אך ברור שלא היה בדרכו לשלטונות המכס ע"מ להחזירם ולבקש סליחה ומחילה על החזקתם.
מכל מקום, התובע הודה במסגרת עסקת הטיעון כי החזיק בסיגריות שעליהם לא שולם המס.
הדוגמאות שמביא התובע אינן רלוונטיות, הייתי מקבל טענות אלו אילו היה נתפס התובע עם קופסת סיגריות אחת או אפילו שתיים שנטל מהטובין המוברחים ע"מ לעשן להנאתו אך לא זה המצב.
גם לא מדובר בפריט יחיד או זעיר שנמצא על גופו של אחד הנוסעים אלא בסחורה מוברחת בכמות מסחרית שהוצאה מן הבית ונארזה כאשר לכל זאת יש מטרה עליה לא מספר התובע אך הנסיבות מעידות בעד עצמן.
נימוק נוסף שהועלה ע"י ב"כ התובע הוא כי הנתבעת לא ייחסה לתובע כל עבירה הקשורה בהובלת טובין מוברחים אלא רק בהחזקתם והוא הואשם רק בעבירה לפי סעיף 211 (א) לפקודת המכס ולא בעבירה לפי סעיף 211 (ב) (אשם בעל כלי הובלה המאפשר הובלה או הברחת טובין).
אלא שאין צורך , לענין חילוט ואח"כ החרמה שתהיה הרשעה בעבירה של הובלת טובין מוברחים ודי שהרכב שימש, ביודעין, להובלת טובין מוברחים.
תקנה 203 ג' קובעת:
כלי הובלה שאינו כלי-שיט ושימש כהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מובחרים או מחולטים, יחולט למדינה.
מכאן שחילוט רכבו של התובע נעשה בהתאם לתקנה 203 ג' לאחר שברכבו נמצאו טובין מוברחים, בידיעתו.
למען הבהר ספק, אותו כתב האישום שבעובדותיו הודה התובע קובע כי התובע נעצר לאחר שהחל בנסיעה ברכבו ומשכך, הרכב שימש, ביודעין, להוביל שלא כדין טובין מוברחים.
האם יש צורך בהרשעה לפי סעיף 211 (ב) כדי להפוך את החילוט להחרמה?
עפ"י הפרשנות הקיימת כיום, אין צורך שכזה, די בהרשעה בגין עבירת מכס המצדיקה חילוט ע"מ זה יהפוך להחרמה ובענין זה יש לפנות לע"א 189/64 יוזף זובידה בע"מ נ' הממונה על תחנת המכס והבלו חדרה, פד"י יח' (4) 398.