1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ל' בנמלך (בש"א 8884/12-א'), מיום 23.1.2013. במסגרתה, דחתה הרשמת את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 46261-10-10, כבוד השופט א' בורנשטיין) מיום 23.1.2013.
2. ההליך החל בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים. במסגרתה עתרה למתן צווים בהתאם לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: חוק זכות יוצרים), ועילות מכוח דיני הגנת הפרטיות, נזיקין, ועשיית עושר שלא במשפט. עניין התביעה הוא השבת מידע דיגיטלי שעליו מבוססת תוכנת מחשב שפיתחה המערערת, אשר נלקח לטענתה שלא כדין על ידי המשיבים.
3. ביום 23.1.2012, קבע בהחלטה בית המשפט המחוזי כי יש להעביר את העתירה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וזאת לאור חוסר סמכותו לדון בה (להלן:החלטת בית המשפט המחוזי). בית המשפט דחה את טענת המערערת כי קמה לו סמכות לדון בהליך מאחר שחלק מהסעדים המבוקשים, הנוגעים לחוק זכויות יוצרים, מצויים בסמכותו. זאת, שכן קבע שאין מחלוקת בין הצדדים כי למערערת זכויות יוצרים בגין תוכנת המחשב, ולפיכך כל הפלוגתאות שנותרו בעתירה, מצויות תחת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.
4. ביום 16.2.2012, הגישה המערערת בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 1388/12). ביום 27.11.2012 דחה הנשיא א' גרוניס את הבקשה (להלן: החלטת הנשיא), וזאת משום שהיה על המערערת להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, היות והחלטת בית המשפט המחוזי היא פסק דין ולא בהחלטה אחרת. הנשיא בחר שלא להשתמש בסמכותו לדון בבקשה למתן רשות ערעור בתור ערעור בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וזאת, בין היתר, משום שהצדדים הגישו תביעות אחד כנגד השני גם בבית הדין לעבודה.
5. נוכח החלטת הנשיא, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד בפני הרשמת, וזאת לשם הגשת ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טענה כי הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה במסגרת הזמנים המנויים בחוק, וכי החלטתה להגיש בקשה למתן רשות ערעור ולא כתב ערעור התבססה על פסיקתו של בית משפט זה (רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (23.11.2009) (להלן: פרשת פרפרה)).
6. ביום 23.1.2013, דחתה הרשמת את הבקשה להארכת המועד (להלן: החלטת הרשמת). זאת, משום שההלכה בדבר סיווג החלטה הנוגעת להעברת סמכות למערכת משפט חיצונית בתור פסק דין, היא הלכה מושרשת וותיקה, ולפיכך אין להיענות לטענת המערער כי נקט בדרך הדיונית הנכונה שעה שהגיש בקשה למתן רשות לערער. כמו כן, דחתה הרשמת את טענת המערערת שאפילו אם מדובר בטעות, מדובר בטעות המצדיקה מתן ארכה להגשת ערעור, וזאת משום שאין מדובר בטעות שאדם סביר, מבחינה אובייקטיבית או סובייקטיבית, היה נקלע אליה. בנוסף, הרשמת מנתה מספר סיבות חיצוניות לאי מתן ארכה: בחינת הנשיא את טענות המערערת לגופן ודחייתן, ובכלל זה ההליכים שהצדדים החלו בבית הדין האזורי לעבודה. עוד קבעה הרשמת כי ובנוסף, קבעה הרשמת כי אין לקבל את טענת המערערת כי סיכויי קבלת הערעור גבוהים.
7. מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו, חוזרת המערערת על טיעוניה בבקשה למתן רשות ערעור. בין היתר, טוענת היא כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי מוטעית. זאת, לאור שני פסקי דין של בית משפט זה: ע"א 2618/03 פי.או.אס נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004) (להלן: פרשת פי.או.אס) ופרשת פרפרה, במסגרתם נקבע שבמקרה שכתב תביעה מעלה הן עילה שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן עילה שבסמכותו הייחודית של בית משפט אזרחי, אין מנוס מפיצול הדיון. לאור זאת, טעתה הרשמת כאשר קבעה כי הסיכוי לקבלת הערעור אינם גבוהים.
8. עוד טוענת המערערת כי על אף שלדעתה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינה היה להגיש ערעור ולא בקשה למתן רשות ערעור, הדרך הדיונית בה נקטה אינה שגויה. זאת, לאור כך שבפרשת פי.או.אס הוגש ערעור שנדון ככזה, ואילו בפרשת פרפרה, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור, שנתקבלה ונדונה כערעור. בשתי הפרשות לעיל, בדומה לעניינה, ההחלטה של הערכאה הדיונית נסובה על העברת דיון מערכאה אזרחית אל בית הדין לעבודה. המערערת טוענת כי לאור שני פסקי הדין האלה, ולשם הזהירות, הגישה בקשה למתן רשות ערעור, ולא ערעור בזכות.
9. כמו כן, טוענת המערערת כי מעולם לא הוגשה על ידה תביעה נגד המשיבים בבית הדין לעבודה, ולכן לא היה ניתן לשקלל זאת כאחד מהשיקולים שלא לדון בבקשת רשות הערעור כערעור בזכות, ולדחות את הבקשה להארכת מועד. יתר על כן, גם תביעתם של המשיבים נגד המערערת בבית הדין לעבודה אינה בגדר תביעה מקבילה, היות והוגשה רק על ידי שניים מארבעת המשיבים, ועניינה פיצויי פיטורין ולא העילות בגינן הוגשה התביעה שבנדון. יצוין בשלב זה כי טענתה האמורה של המערערת נדמה שלוקה בחוסר דיוק, לפחות בנוגע לכך כי "המערערת מעולם לא הגישה תובענה נגד המשיבים בבית הדין לעבודה" (עמוד 5 לערעור). על כך ניתן ללמוד מתגובת המשיבים לערעור, במסגרתה מפנים הם להליך שהוגש על ידי המערערת כנגדם לבית הדין לעבודה וסומן ס"ע 53524-10-10. למען שלמות הדיון, יש לציין ביום 31.10.2010, ניתנה החלטה בהליך כי התיק ייסגר, וזאת לאור הצהרת המשיבים כי הם "לא יעשו שימוש בקניין ו/או בסודות המסחריים של המבקשת".
10. מנגד, סומכים המשיבים את טענותיהם על נימוקי החלטת הנשיא והרשמת. כמו כן, טוענים הם כאמור כי המערערת דווקא כן הגישה תביעה נוספת כנגדם בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במסגרתה עתרה לקבלת סעדים זמניים, על בסיס עובדות זהות להליך הראשון. בנוסף, טוענים המשיבים כי המערערת מיצתה את זכותה להארכת מועד, שנתבקשה במסגרת בקשת הרשות לערער, ולאור כך שהחלטת הנשיא אינה מתייחסת לבקשה זו, כבר לא עומדת להם כל זכות לבקשה בשנית. לבסוף, מציינים המשיבים כי אף המערערת מסכימה כי הדרך הדיונית הנכונה שהיה עליה לנקוט היה בהגשת ערעור ולא בקשה למתן רשות ערעור, ולכן אין לה על מי להלין אלא על עצמה.
דין הערעור להידחות.
11. המבחנים לבחינת בקשה להארכת מועד נקבעו בבש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (10.1.2012) (להלן: פרשת דון-יחיא'). על פיהם, הבקשה נבחנת בשני שלבים - קיומו של טעם מיוחד, המצדיק את קבלתה, ואם קיים טעם שכזה, בשלב השני, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד.
12. במסגרת השלב הראשון, טעם מיוחד יכול ויבוסס בהסתמך על אינטרס פנימי, של מבקש הבקשה, או על אינטרס ציבורי (פרשת דון-יחיא', פסקאות 9-8). בעניינו, לדעתי קיים טעם מיוחד. טענתה המרכזית של המערערת הוא לטעות בדין. במסגרת זאת, יש לבחון האם "הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ייטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד" (פרשת דון-יחיא', פסקה 8).
13. אומנם, צדקה הרשמת כאשר קבעה כי ההלכה לסיווג החלטת בית המשפט המחוזי כפסק דין היא הלכה מושרשת וותיקה, ולכן מדובר בטעות אובייקטיבית בפרשנות הדין. אולם, מכתב הערעור, ולאחר עיון בבקשותיה האחרות שהוגשו לבית משפט זה, השתכנעתי כי המערערת הגישה בקשה למתן רשות לשם זהירות, ולאחר מחשבה רבה. לאור זאת, קיים טעם מיוחד שהוא טעות סובייקטיבית בדין.
14. כאמור, בחינת הדין מלמדת כי אין הלכות סותרות בסוגיה שבתווך, או עמימות כלשהי. אולם, המערערת מציינת במפורש בבקשתה למתן רשות לערער כי "אנו סבורים שנכון במקרה כזה לראות את ההחלטה להעברת הדיון לבית הדין כהחלטה הסוגרת את העניין... אולם מחמת הזהירות הננו נוהגים כמו בעניין פרפרה נ' קופ"ח מאוחדת, ומגישים בקשת רשות ערעור" (פסקה 23 לבקשה). לכך יש להוסיף כי במקרה דנן, ולאור הצעדים שנקט המערער, מקל וחומר שקשה להשלים עם חסימת הזכות המהותית בגין סיבה פרוצדוראלית ותו לא.
15. במסגרת השלב השני, יש לבחון טעמים המצדיקים את דחיית הבקשה, בין היתר את אינטרס ההסמכות של הצדדים, מועד הגשת הבקשה להארכת מועד, סיכויי הצלחת ההליך שבגינו הוגשה הבקשה, ועוד (פרשת דון-יחיא', פסקאות 10-12). במקרה שלפניי, טעמים אלו מצדיקים את דחיית הערעור. מבלי להכריע בשאלת הסתמכות המשיבים על החלטות הנשיא והרשמת, לטעמי סיכויי קבלת הערעור לגופו נמוכים. נראה כי כלל הפלוגתאות שנותרו עומדות בין הצדדים, הינן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ומשכך, אין דמיון ממשי בין ההליך הנוכחי למקרים שנדונו בפרשות פי.או.אס ופרפרה. ויובהר, אין אנו בוחנים בשלב זה את טענות המערערת בתביעה עצמה, אלא רק את טענות המערערת הנוגעות לעצם העברת ההליך לבית הדין לעבודה. כמפורט לעיל, וכפי שעולה מהחלטת הנשיא, סיכויי ערעור זה אינם גבוהים, בלשון המעטה.
16. מסקנה זו נתמכת גם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה "אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים שלפניי בשאלת זכות היוצרים של התובעת, וככל שקיימת, היא טפלה לעילות העיקריות" (עמוד 4 להחלטת בית המשפט המחוזי).
סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום ז' באייר התשע"ג (17.4.2013)