פסק-דין בתיק ברע 2767/05

1.         בדיון שהתקיים בפני ניתנה על ידי רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב שניתן ביום 29/8/05 בת.ק. 3203/03 ע"י כב' השופטת הדסה נאור, ושמעתי טיעוני הצדדים לגופו של הערעור.

2.         המבקש, הוא התובע, הגיש תביעה נגד המשיבים לתשלום סך של 12,208 ש"ח. בכתב התביעה טען המבקש כי המשיבים רכשו ממנו סחורה ולא שילמו עבורה. לדבריו, על אף פניות חוזרות ונשנות, לא הגיבו המשיבים, ולא הסדירו את החוב. המבקש טען כי אין  מדובר בעסקת קונסיגנציה. לדבריו, אילו היה מדובר בעסקת קונסיגנציה, לא היה מנפיק חשבונית מס אלא היה מנפיק "תעודת השאלה" עליה מצוין במפורש כי מדובר בעסקה שכזו.

3.         מנגד טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם קונסיגנציה על פיו היה ולא ימכרו המשיבים חלק מן הסחורה - היא תושב למבקש. לטענתם, בשלב מסוים וכעבור כחודש הם ביקשו להשיב את הסחורה בהתאם להסכם, אולם המבקש סירב לקחתה חזרה, ולכן לאחר שכל פניותיהם לא הועילו והסחורה היתה מונחת אצלם באחסון במשך 5 שנים ללא שימוש, הם תרמו אותה.                                                                                                  

4.          המערער טוען כי בימ"ש קמא שגה בשתיים: ראשית,כאשר נתן את פסק הדין מבלי שבסופו של דבר איפשר לו להביא עדים נוספים מטעמו, כפי שקבע בהחלטתו מיום 24.7.05; ושנית - בימ"ש טעה גם לגופו של עניין, כאשר קבע לגבי אופי העסקה כי לא מדובר היה בעסקת קונסיגנציה.

5.         שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בכל החלטות הביניים שניתנו והגעתי לכלל מסקנה שלא נפלה שגגה תחת ידו של ביהמ"ש שעה שנתן את פסק הדין מבלי לזמן שוב את הצדדים. להלן השתלשלות העניינים כפי שעולה מהתיק בבית משפט קמא:

ביום 13.7.05, התקיים הדיון הראשון בפני ביהמ"ש ששמע עדותם של בעלי הדין. בסוף הדיון ציין ביהמ"ש בהחלטתו כדלקמן:

" מאחר והנתבע אינו מבקש להביא עדים נוספים, איני רואה צורך בהבאת עדים נוספים מטעם התובע. פסק הדין יישלח לצדדים ..."

זו היתה ההחלטה הראשונה.

מיד לאחר מכן, יש להניח כי בבואו של ביהמ"ש לכתוב את פסק הדין ולפני שניתן פסק הדין, ניתנה החלטה בזו הלשון :

" לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ... החלטתי לאפשר לתובע להביא עדים מטעמו לתמיכה בגרסתו. אשר על כן המזכירות תקבע מועד נוסף לדיון ותודיע על כך לצדדים."

עוד צוין בהחלטה כי :

" היה והתובע יחליט שלא להביא עדים, יודיע על כך לביהמ"ש, תוך 15 יום מיום שיקבל את ההזמנה לדיון והתיק יועבר אלי למתן פסק דין".

החלטה זו ניתנה ביום 24.7.05, ונשלחה לצדדים. המערער מאשר בבקשתו כי הודעה זו התקבלה על ידו (ראה סעיף 6 לבר"ע).

בעקבות החלטה זו שלח התובע ביום 7.8.05 הודעה לביהמ"ש בה הוא שואל אם נפלה טעות מלפני ביהמ"ש שעה שהזמינו שוב לדיון, הוא ציין במכתבו כי הוא מבקש להביא קץ לדיון בתיק שמתנהל כבר מספר שנים בתביעות קטנות, וציין: "אנא מנעו ממני את הטרחה והטרדה, והוציאו לפועל את גזר הדין כנגד הנתבעים." (יש להניח שהתכוון לפסק הדין. הערה שלי - ר.ל.ש.).

6.         מכתבו של המערער שקיבל את החלטת ביהמ"ש המאפשרת לו להביא עדים נוספים כבקשתו, אינו מותיר ספק בכך שהוא ויתר על זכותו להביא עדים נוספים, ביקש להביא לקץ את הדיונים וביקש למעשה שבימ"ש ייתן את פסק הדין מבלי לגרום לו כדבריו ל"טרדה נוספת".  אין אפשרות להבין משפט זה אלא בכך שהוא בחר לוותר על הבאת עדים נוספים.

הדבר עולה גם מלשון פסק הדין שקבע כדלקמן:

"לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה ועיינתי במסמכים אשר הוגשו בפני ולאחר שהגעתי למסקנה, כי אין בראיות שהוצגו בפני על ידי התובע כדי להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו כי לא מדובר בעיסקת קונסיגנציה, אפשרתי לתובע בהחלטה מיום 24.7.05 להביא עדים נוספים לתמיכה בגרסתו. התובע בחר שלא לעשות כן, והודיע על כך לבית המשפט ביום 22.8.05 ולפיכך ינתן פסק הדין על סמך החומר המצוי בתיק שבפני.

7.         לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה שנפלה טעות כלשהי על ידי בימ"ש קמא. גם לגופו של עניין - אני סבורה שדין הערעור להידחות. ביהמ"ש קמא שמע את הצדדים, שמע את עדותם, עיין בכל המסמכים, ובהתאם לכך פסק לגופו של עניין. פסק הדין של בימ"ש קמא מנומק ומבוסס על קביעות מהימנות שמסורות לערכאה הדיונית ששומעת את העדים ומתרשמת מאמינותם.

הלכה פסוקה היא כי בתביעות קטנות, להבדיל מתובענות רגילות, אין ערעור בזכות אלא יש להגיש בקשת רשות ערעור וביהמ"ש יטה להתערב רק במקרים חריגים כאשר נפלה טעות ברורה על פני הפסק. זאת ועוד, גם כאשר מדובר בערעור בזכות, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות אלא במקרים חריגים כאשר ברור על פני הדברים שבית משפט קמא שגה, וכי מסקנותיו מוטעות בעליל.