בר"ע
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
1998-05
09/05/2006
|
בפני השופט:
יהודית שטופמן
|
| - נגד - |
התובע:
עיריית פתח תקווה
עו"ד אילוביץ
|
הנתבע:
בלאיש אברהם
|
| פסק-דין |
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 9.5.05 של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח-תקוה (כב' השופט בדימוס ג' שטרסמן) אשר חייב את המבקשת בתשלום סך של 2500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.9.04, בגין עוולת הנגישה בה נקטה המבקשת כלפי המשיב.
ב.
העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:
ביום 27.9.04 נמצאה פסולת אשפה ביתית בכניסה לבניין ברחוב הצנחנים 29 בפתח תקווה.
ביום 31.10.04 הוציאה המבקשת הודעת ברירת קנס למשיב, אשר שימש באותה עת כוועד הבית בכתובת הנ"ל, על סך 290 ש"ח.
ביום 3.11.04 שלח המשיב מכתב למבקשת, בבקשה לביטול הדו"ח.
ביום 20.1.05 נמסר למשיב כי נציג היועץ המשפטי לממשלה בעיריית פתח תקווה לא מצא עילה אשר תצדיק את ביטול ברירת הקנס.
ביום 2.2.05, לאחר פניית המשיב ללשכה המשפטית של המבקשת, הוחלט, לפנים משורת הדין ומחמת הספק, לחזור מכתב האישום בטרם מועד ההקראה.
ביום 22.2.05 נמחק כתב האישום ונסגר בית המשפט לעניינים מקומיים.
המשיב הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ובו עסק לפסיקת פיצויים בגין פגיעה בכבודו, הלבנת פניו, עוגמת נפש והפסד של שני ימי עבודה, בסך של 2500 ש"ח.
בית משפט לתביעות קטנות דחה את גרסת המבקשת לפיה ביטולו של כתב האישום היה "לפנים משורת הדין", שכן כתב האישום לא גילה מלכתחילה, כל עילה אישית כלפי המשיב.
בית משפט קמא קבע כי המבקשת עוולה בעוולת הנגישה, כלפי המשיב, בניגוד לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפיכך , חוייבה המבקשת בתשלום מלוא סכום התביעה, כאמור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.
ג. אני מחליטה לתת רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
ד.
טענות הצדדים
טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא, בקובעו כי לא היתה כל עילה להגשתו של כתב האישום כנגד המשיב מלכתחילה.
המערערת טוענת כי חוק העזר לפ"ת (שמירת הסדר והניקיון) התשנ"ב-1991, קובע אחריות מוחלטת על בעל הנכס להסרת כל מפגע המתגלה בנכס, כאשר, בעל נכס בבית משותף הינו נציגות הבית.
עוד טוענת המערערת, כי עוולת הנגישה כוללת בחובה מספר תנאים מצטברים, אשר המשיב לא הוכיח את קיומן במלואן. בענין זה מסתמכת המערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין
ע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר ואח' נ' אגשם יואב, תק-מח 2003 (1) 1262, אשר קבע כי נטל הראיה להוכחת מלוא היסודות המצטברים לקיומה של העוולה רובץ לפתחו של התובע.
המערערת טענה עוד כי המשיב לא הוכיח זדון בכתיבת הדו"ח שהוגש כדין, כמו גם כי ההליך חיבל בשמו הטוב או סיכן את חירותו.
המערערת הוסיפה וטענה כי הדוח בוטל, לפנים משורת הדין, ולמרות העובדה שניתן היה להמשיך בהליכים כנגד המשיב, בהתאם להוראות חוק העזר העירוני.