1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופטת ע. וינברג-נוטביץ) מיום 5.5.03, לפיה דחה בית המשפט את בקשת המערערים לסלק על הסף את התובענה שהוגשה נגדם בת.א. 5840/01.
רקע עובדתי:
2. ביום 1.8.01 הגישו המשיבות תביעה כספית כנגד המערערים 1,2 (להלן: "המערערים") בת.א. 5840/01. המערערים הינם עורכי דין במקצועם אשר ייצגו את המשיבות 1,2 (להלן: "המשיבות") במסגרת הליכי בוררות שניהלו כנגד שגיא י.א. מבני תעשיה בתפן (1982) בע"מ ומריו לזניק בע"מ (שיקראו יחד להלן: "מריו לזניק").
בין הצדדים נכרת הסכם שכר טרחה מיום 11.6.92 לפיו הוסכם על שכר טרחת המערערים בהליכי הבוררות בשיעור מסוים מהסכומים שייפסקו בהליכי הבוררות. ביום 6.9.93 ניתן פסק בוררות נגד מריו לזניק. כנטען בכתב התביעה, בהתאם לעצת המערערים, עוד בטרם ניתן פסק הבוררות ולאור העובדה שלמשיבות היו נושים רבים אשר רצו לשים את ידם על הכספים שיפסקו לטובתן בבוררות, נתנו המשיבות למערערים המחאות זכות בגובה מלוא הסכום המגיע למשיבות ממריו לזניק. לטענת המשיבות מדובר בהסכם למראית עין שנועד למנוע מנושי המשיבות להשתלט על כספיהן. ביום 3.8.94, בהתאם להחלטתו של כב' הנשיא וינוגרד מיום 14.7.94 בהליך טען ביניים, ת.א. 427/94 (להלן: "הליך טען הביניים"), העבירה מריו לזניק למערערים את כל הכספים שנפסקו לטובת המשיבות בבוררות בסך 900,649 ש"ח. לטענת המשיבות, היה על המערערים לנכות חלק מסכום זה כשכר טרחה ואת היתרה בסך 696,231 ש"ח להעביר למשיבות, דבר שלא נעשה אף לאחר פניות חוזרות ונשנות. בעקבות זאת הגישו המשיבות תביעה כספית כנגד המערערים.
3. המערערים הגישו בקשה לסילוק על הסף של התובענה ובה טענות רבות, להלן העיקריות שבהן;
המערערים טענו כי במועד הגשת התביעה המשיבה 1 היתה מחוקה מפנקס החברות והמשיבה 2 היתה מחוסלת. לפיכך, החברות הינן חסרות אישיות משפטית וככאלה אינן יכולות להגיש את התביעה. המערערים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין מחמת שיהוי ניכר בהגשתה אשר לא הוסבר. בנוסף, טוענים הם לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. זאת כיוון שבהליך טען הביניים נפסק, בין היתר, כי המחאות הזכות תקפות וכי המערערים זכאים לכספים כפי שנקבע. עוד טענו המערערים להעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה כיוון שעניינה, לטענתם, בהפרת חובת נאמנות.
פסק-דינו של בית משפט השלום:
4. ההלכה לגבי סילוק על הסף הינה כי די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד, כדי שתביעה לא תמחק באיבה. אם נדרש בית המשפט במסגרת הבקשה להכריע במחלוקות עובדתיות, אין מקום להורות על סילוק על הסף ומחלוקות אלה ראוי שיתבררו במהלך הדיון בתובענה לגופה.
חלק בלתי מבוטל מטענות המערערים אינן טענות לסילוק על הסף, אלא טענות הדורשות בירור עובדתי, חקירה וליבון, ולפיכך לא נידונו.
לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה בענייננו נולדה ביום בו נודע למשיבות כי המערערים אינם מתכוונים להשיב להן את יתרת הכספים המגיעה להן. לטענת המשיבות, נודע להן על כך, כשמריו לזניק חוייבה לשלם להן כספים. לטענת המערערים נודע למשיבות על כך עוד קודם לכן, בעת קיום הליך טען הביניים בבית המשפט המחוזי בת"א. בית משפט השלום קבע כי לא ניתן להכריע בסוגיה זו במסגרת הבקשה לסילוק על הסף כיוון שבשלב זה מדובר בעובדות שנויות במחלוקת. כן קבע בית המשפט כי פסק דינו של כב' הנשיא וינוגרד יכול היה לשמש מעשה בית דין אילו היו המשיבות מעלות באותו דיון את הטענות המועלות בכתב התביעה ואלה היו נדחות באותו פסק דין. אולם, המשיבות העלו טענות שנולדו לאחר אותו פסק דין ולכן אין המדובר ב"מעשה בית דין".
מעיון בכתב התביעה עולה כי אין המדובר בהפרת עסקת נאמנות, על פי חוק הנאמנות, כטענת המערערים, אלא בתביעה לביטול הסכם למראית עין והשבת הכספים שבידי המערערים. לפיכך, ולאור סכום התביעה, התביעה הינה בסמכותו של בית משפט זה.
באשר למעמדן המשפטי של המשיבות, טען מר עשהאל, מנהלן של החברות, כי לא ידע במועד הגשת התביעה כי המשיבה 1 מחוקה וכי משנודע לו על כך פעל על מנת לרשמה בפנקסי רשם החברות. אכן ביום 13.11.01 קבע בית המשפט המחוזי כי יש "להחיות" את החברה בכפוף לתנאי רשם החברות (תשלום אגרה, הגשת דו"ח שנתי לשנה האחרונה והודעה על כתובת). על אף שהמשיבה לא עמדה בתנאים אלו, לפי סעיף 369 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות) כיוון וניתן צו "להחיותה", רואים אותה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה. באשר למעמדה המשפטי של המשיבה 2, נראה כי בית המשפט (כב' השופטת אלשייך) הורה על ביטול חיסול החברה באופן רטרואקטיבי בכך שהוא נעתר לבקשת המשיבה 2 להמשיך בהליך המשפטי בו החלה בטרם ניתן צו החיסול. מנימוקים אלו לא ראה בית משפט השלום במעמדן המשפטי של המשיבות מכשול להמשך ההליכים בתיק. בנוסף קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת השיהוי. על מנת לקבל טענת שיהוי מקום בו לא תמה תקופת ההתיישנות יש שיתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. נסיבות אלו כוללות נסיבות בהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר על זכותו, או נסיבות בהן בשל השיהוי שינה צד שני או צד שלישי את מצבו לרעה, או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום לב. במקרה דנן המשיבות לא ויתרו על זכותן לתבוע את הכספים המגיעים להן. לאחר שהתברר להן כי לא יקבלו את כספן במועד, פנו למערערים מספר פעמים על מנת שאלו ישיבו להן את חלקן. בנוסף, אמנם מצבם של המערערים יכול ויפגע מהשיהוי בהגשת התביעה כתוצאה מכך שמסמכים ועדויות הרלוונטיים לשירותים המשפטיים אשר נתנו למשיבות כבר אינם מצויים תחת ידם, אך פגיעה זו אינה כה מהותית עד כי יהיה בה כדי לסלק את התביעה על הסף. רק לאחר הדיון בתובענה ניתן יהיה לאמוד את מידת הפגיעה במבקשים, אם בכלל, ולתת לה את המשקל הראוי.
כאמור לעיל, בנסיבות אלה מצא בית משפט השלום לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, ומכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
5. המערערים טוענים כי יש לסלק את התביעה על הסף מהטעמים הבאים;
המשיבה 1 היא חברה מחוקה, אשר לא הוחזרה לפנקס רשם החברות עד היום ולא עמדה בתנאים שהוטלו עליה כתנאי מקדמי לביטול מחיקתה, ולכן הינה נעדרת אישיות משפטית ונעדרת יכולת להגשת תביעה. בנוסף, התביעה של המשיבה 2 התיישנה הואיל והיתה חברה מחוסלת במועד הגשת התביעה. החלטת בית המשפט המחוזי (כב' הש' אלשייך) בבקשה לביטול החיסול ניתנה רק ביום 4.2.02, זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. שגה בית משפט שלום כאשר קבע כי החלטה זו נותנת תוקף רטרואקטיבי להגשת התביעה.
בנוסף טוענים המערערים כי התביעה התיישנה היות ועילת התביעה נולדה כבר ביום 25.5.94, בו נערך דיון בפני כב' הנשיא וינוגרד במסגרת הליך טען הביניים, ולמר שמעון עשהאל נודע כי המערערים דורשים סכומים שאינם מגיעים להם לטענתו. כלומר, כבר במועד זה ידע שהמערערים יפרו את ההסכם לטענתו, והפרה צפויה כמוה כהפרה לעניין תחילת מועד ההתיישנות.
כמו כן, טוענים המערערים כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל הגשתה בשיהוי רב כפי שטענו בפני בית משפט השלום.
כן טוענים המערערים כי מאחר ובמועד הגשת התביעה היו המשיבות נטולות סטטוס משפטי אזי עו"ד קשלס ומנהלן, מר שמעון עשהאל, לא היו רשאים להגיש התביעה כשלוחיהן ואף לא הומצא יפוי כוחם לתיק ביהמ"ש. כמו כן, מר שמעון עשהאל היה במועד הגשת תביעה, והינו אף כעת, חייב מוגבל באמצעים, ולכן אינו רשאי לייצג חברה לפי סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל").
המערערים טוענים כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים לאור הליך טען הביניים שהסתיים בפסק דין חלוט שניתן ע"י כב' הש' וינוגרד ביום 14.7.94.