בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות ברחובות, שניתן לגבי שני תיקים מאוחדים: תק 1884/05 ו-תק 1885/05. פסה"ד ניתן ביום 26.03.2007 ע"י כב' השופטת לבנה צבר, וחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב את שכרו בעבור שירותי ייעוץ ותיווך, בסך 36,000 ש"ח. הסכום שנפסק הופקד במלואו בקופת ביהמ"ש.
תמצית העובדות
1. מיכאל צוקרמן (להלן- "המבקש 1"), הינו המנהל של המבקשות 2 ו-3. המבקשת 2- חברת NIMI INTERNATIONAL LTD (להלן- "החברה הראשונה"), הינה חברת רהיטים אשר נוהלה ע"י המבקש 1, יחד עם שותף נוסף אשר הלך לעולמו (להלן- "השותף"). החברה הראשונה חדלה להתקיים ואינה פעילה כיום.
המבקשת 3 - חברת NIMI 2004 LTD (להלן- "החברה השניה"), הינה חברת רהיטים שהוקמה לאחר סגירת החברה הראשונה, ונוהלה גם כן ע"י המבקש 1 והשותף הנוסף.
2. החברה הראשונה התקשרה בהסכם עם שמחה אפלבאום (להלן- "המשיב"), באמצעות המבקש 1 והשותף הנוסף ביום 01.09.1998. במבוא להסכם הצהירה החברה הראשונה, כי המשיב סייע ותיווך ביצירת קשרי מסחר בינה לבין מספר חברות, ולאור זאת התחייבה להעביר לחשבונו של המשיב סך של 5% מערכה של כל עסקה שתתבצע בינה לבין אחת החברות שפורטו בהסכם. עוד נקבע, כי ההעברה הכספית מהחברה הראשונה תתבצע תוך שבוע מיום הצגת החשבונית וקבלת התמורה מן הלקוח.
3. המשיב הציג לחברה הראשונה ארבע חשבוניות, אך מאחר והיא הפכה להיות חדלת פירעון, בפועל כל ששולם לו היה סכום המע"מ עבור אותן חשבוניות. לאחר שהחברה הראשונה חדלה להתקיים, התקיים מו"מ בין המשיב לבין החברה השנייה לצורך המשך הקשר העסקי ביניהם, והוחלפו טיוטות של הסכמים לגבי המשך העבודה המשותפת, כפי שהיה עם החברה הראשונה, אך הטיוטות לא הבשילו לכדי הסכם חתום בכתב.
משלא קיבל המשיב את שכרו, הגיש שתי תביעות נפרדות לביהמ"ש לתביעות קטנות, נגד החברה הראשונה ומבקש 1 (תק 1884/05), ונגד החברה השנייה ומבקש 1 (תק 1885/05).
הדיון בביהמ"ש קמא
4. ביהמ"ש קמא איחד את הדיון בשתי התביעות, ולאחר ששמעה כב' השופטת קמא את טענות הצדדים, קיבלה את התביעה במלואה, וקבעה כדלקמן:
"אני מעדיפה את גרסת התובע (המשיב- ר.ל.ש)
על פני גרסת הנתבע. עצם העובדה שהמע"מ שולם לתובע על ידי החברה הראשונה ו/או על ידי הנתבע, יש בה משום הודאה בחבותה של החברה הראשונה כלפי התובע, שכן אלמלא כן, לא היה גם משולם המע"מ.
...
אני מאמינה לגרסת התובע, לפיה הנתבע הבטיח לו שהוא ישלם לו אישית את שכרו, שאלמלא כן, לא היה מתקשר התובע בעיסקה השניה עם החברה השניה...
לפיכך, אני מקבלת את גרסת התובע, לפיה הנתבע התחייב בפניו לשלם באופן אישי את חובה של החברה הראשונה.
אשר להתקשרות עם החברה השניה - גם בענין זה אני מקבלת את גרסת התובע, וקובעת שאכן נקשר הסכם בין התובע לבין החברה השניה, שאלמלא כן, לא היה התובע מצוי בענייניה של החברה השניה...מכאן, קמה חובתה של החברה השניה, לשלם לתובע את שכרו בגין העסקאות שבהן היה מעורב, כפי הנטען הכתב התביעה.
...
אני מחייבת את הנתבעים - יחד ולחוד- לשלם לתובע את הסכומים..."
5. פס"ד זה הוא נשוא בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו טען מבקש 1, כי שגה ביהמ"ש קמא עת התעלם מן העובדה כי נחתם בין החברה הראשונה ובין המשיב הסכם בכתב, ולטענתו, אין כל ראיה לכך שהוא הבטיח למשיב לפרוע באופן אישי את חובותיה של החברה הראשונה. עוד טען, כי עניין זה לא הוזכר כלל בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש קמא, וכי ההיכרות האישית אותה תיאר המשיב, עמוקה ככל שתהיה, אינה מצדיקה את חיובו האישי של מנהל חברה בחובותיה של החברה.
באשר לחברה השנייה, המבקש 1 טען, כי הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים לא הבשילו לכדי הסכם מחייב, ועל כן לא היה מקום לחייבו לשלם למשיב סכומים כלשהם, בודאי לא באופן אישי, וכי לא היה מקום, בנסיבות העניין להורות על הרמת מסך.
6. לטענתו, הרמת מסך הוא חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ויש להפעילו בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. לדבריו, במקרה דנן, שגה ביהמ"ש קמא כשהרים את מסך ההתאגדות, מאחר ולא ניתנה על ידו כל הבטחה אישית לפירעון חובות החברה. אין די בהיכרות עם מנהל החברה כדי לחייבו, באופן אישי, בתשלום חובות החברה, ולכן יש מקום להתערבות ערכאת הערעור הואיל ומדובר בשאלה משפטית עקרונית.
דיון
7. בענייננו, מדובר במקרה מובהק של אמינות ומהימנות. מאחר וההסכם הכתוב מחייב את החברה הראשונה לבדה כלפי המשיב, ביהמ"ש קמא נדרש לשמוע את העדים ולקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדויותיהם. בעניין זה, ביהמ"ש קמא מצא את גרסתו של המשיב אמינה
באופן חד משמעי ובלתי משתמע לשתי פנים.
השופטת קמא אימצה את גירסת המשיב במלואה. היא קבעה כי החברה הראשונה אכן חייבת לו כספים, וכי המבקש 1 הבטיח למשיב כי יפרע באופן אישי את חובות החברה הראשונה. זו הייתה הסיבה היחידה שבגינה ניאות המשיב לספק שירותי ייעוץ לחברה השנייה, למרות שטרם קיבל את שכר עבודתו עבור שירותי הייעוץ לחברה הראשונה.
השופטת קמא קבעה כי העובדה שהמשיב היה מעורה בענייני החברה השנייה, מחזקת את הטענה כי סיפק להם שירותי ייעוץ, למרות שלא קיים היה עדיין חוזה חתום בין הצדדים.
8. הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה, ששמעה את עדויות הצדדים והתרשמה ממהימנותם. קביעת מהימנותם של גרסאות העדים מסורה באופן בלעדי לערכאה הדיונית. לעניין זה ראה ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ פ"ד נח(2), 279, עמ' 284:
"מושכלות ראשונים הם כי בית-המשפט לא על נקלה יתערב בקביעות עובדתיות ובמימצאים שבמהימנות הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית...
מקרה זה איננו נופל בגדר אותם מקרים נדירים שקמה בהם הצדקה להתערב בקביעות שבעובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. מדובר בקביעות שיש להן יסוד ושורש בחומר הראיות, והן פרי בחינה המבוססת על התרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר שהובא בפני הערכאה הראשונה, ועל ניתוח גירסתו של המערער באמצעים של הגיון ושכל ישר."