1. המבקשת היא אחת הנתבעות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1, תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים. בגדר הליך זה ביקשה המבקשת להגיש חוות דעת מומחה רפואי מטעמה. המבקשת פנתה לבית משפט השלום בבקשה מוסכמת להאריך לה את המועד להגשת חוות הדעת מטעמה. בית המשפט דחה בקשה זו ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור.
2. המשיבים מסכימים לבקשה לגופה ולפיכך התייתר הדיון בבקשת רשות הערעור שנקבע להיום. עם זאת, המשיב מס' 1 מבקש שתפסקנה הוצאות לטובתו מכיוון שנטען בבקשה שמעשיו או מחדליו של המשיב 1 הם אלה שחייבו הגשת בקשת הארכה, ולטענת המשיב 1, דברים אלה אינם נכונים.
3. יצויין, כי בקשת המבקשת שנדחתה לא היתה בקשת הארכה הראשונה. עוד קודם לכן הוגשה לבית משפט השלום בקשה לאפשר למבקשת להגיש חוות דעת מטעמה עד ליום 15.11.04. ביום 27.9.04 החליט כב' השופט מוסק כי: "אין מקום לארכה נוספת. לא תוגש חוות דעת עד 10.10.04, תראה [המבקשת] כמי שויתרה על הגשת חוות דעת".
ביום 19.10.04 הוגשה ע"י המבקשת בקשה נוספת, בהסכמה, לפיה מתבקשת ארכה להגשת חוות הדעת עד ליום 25.11.04. כאמור, בקשה זו נדחתה. בהחלטת הדחייה נאמר כדלהלן:
"1. לאור החלטת כב' השופט מוסק מיום 27.9.04 אני דוחה את הבקשה.
2. אעיר כי התיק טרם נקבע לדיון בגלל שאין חוות דעת, למרות שהתביעה הוגשה בשנת 2003".
4. בבקשת רשות הערעור מלינה המבקשת על כך שהחלטה בבקשתה ניתנה ע"י המחלקה לניתוב תיקים (מנ"ת) וכי "המדובר בהחלטה פסולה על פניה, אשר אינה חתומה כלל על ידי שופט כלשהו ולא ברור על סמך מה ניתנה ומאיזה סמכות 'שיפוטית' המנ"ת קובעת החלטות מסוג זה". עוד נטען בבקשה, כי "נציג המנ"ת, בכל הכבוד, אינו שופט אשר מונה בתיק ולא יעלה על הדעת כי יחליט החלטות שיפוטיות כגון זו נשוא הבקשה, בשעה שאין לו כל סמכות לעשות כן".
אכן, לא התקיים לפני דיון ואולם, ראיתי לנכון להעיר, כי, לכאורה, לא דייק בא כוח המבקשת בטענתו האמורה לעיל וזאת משני טעמים:
א. אכן, ההחלטה שנשלחה מבית משפט השלום לבאי כוח הצדדים נחזית להיות חתומה ע"י "שופט שטרם נקבע". ואולם, עיון קל בתיק בית המשפט מלמד, כי ההחלטה ניתנה ע"י כב' השופטת עירית כהן, ולפיכך לא היה כל מקום לטעון טענות בעניין סמכות המנ"ת וכו'. אינני מתעלם מכך, כי העתק ההחלטה שנשלח לבאי כוח הצדדים לא היה מדויק ועולה ממנו שהחתום על ההחלטה הוא "שופט שטרם נקבע", דהיינו - לכאורה גורם מזכירותי כלשהו. יובהר, כי מדובר בעותק מודפס של ההחלטה אשר נרשמה במקור בכתב יד.
מדובר בתקלה שיצאה תחת ידה של מזכירות בית משפט השלום וראוי לעשות לתיקון תקלה זו. יש להניח, שהתקלה נבעה מכך שעדיין לא נקבע שופט קבוע שאמור לטפל בתיק ומכך שההחלטה שנרשמה בכתב יד הוקלדה ע"י המזכירות, אך זכאים הצדדים כי העתקי ההחלטות שנשלחים אליהם יהיו מדויקים ויצוין בהם שמו של השופט שהחליט בעניינם.
מכל מקום וללא קשר לתקלה הנ"ל, ניתן לצפות מבעל דין הפונה לערכאת הערעור בבקשת רשות ערעור שבטרם יעשה זאת יעיין היטב בתיק הערכאה הראשונה.
ב. לא זו אף זו - בהנחה שההחלטה הנדונה אכן ניתנה ע"י מזכיר משפטי במנ"ת, כי אז לא היה כלל מקום לפנות לבית משפט זה. על פי תקנה 7 לתקנות בתי המשפט (מחלקה לניתוב תיקים בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה), תשס"ב-2002, עומדת למי שרואה עצמו נפגע מכל פעולה של מזכיר משפטי הזכות לדרוש כי עניינו יועבר לעיונו ולהכרעתו של שופט בבית המשפט שהמזכיר המשפטי פועל בו. לפיכך, אם אכן סבר בא כוח המבקשת שמדובר בתקלה שיצאה תחת ידו של מזכיר משפטי, היה עליו לפנות בבקשה כאמור לשופט בית משפט השלום בירושלים ולא לבית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור.
נמצא, כי מהלכו של בא כוח המבקשת היה שגוי מעיקרו ומוטב היה לבחון את כל היבטי העניין, העובדתיים והמשפטיים, בטרם ממהרים לנסח פניה לערכאת הערעור.
5. בא כוח המבקשת הוסיף וטען, תוך הדגשה, כי בהחלטת בית המשפט קמא יש משום "שינוי שיטת המשפט הישראלי", לא פחות ולא יותר, וזאת על שום שבישראל נוהגת השיטה האדברסארית, "אשר אוסרת [כך!] על הערכאות המשפטיות ליטול את ניהול התיקים לידיהן ומטילה עליהן את החובה לשמוע את טענות הצדדים ולהכריע על פיהן". לגישת בא כוח המבקשת, לנוכח הסכמת יתר בעלי הדין למתן ארכה להגשת חוות דעת "אסור" (!) היה שלא לקבל את הבקשה המוסכמת.
לא ניתן שלא להגיב על אמירות מסוג זה, שיסודן בגישה שבתי המשפט חזרו ודחו פעם אחר פעם ושאין להשלים עימה.
בית המשפט, ולא הצדדים, הוא המופקד על ניהול ההליך. חובה מוטלת על בית המשפט להקפיד עם הצדדים ועם באי כוחם שלא יגרמו לביטול זמן ולהתארכות ההליכים מעל הדרוש. אין לכך דבר וחצי דבר עם השיטה האדברסארית ועם החובה ליתן לכל בעל דין זכות טיעון, זכות שלא נפגעה כלל במקרה דנן.
בעניינים של נוהל ושמירה על מועדים, אין בעלי הדין אדונים לעצמם ואין בית המשפט מחויב לאמץ הסכמות שלהם. בענין דומה נאמר ע"י כב' השופט ש' לוין בספרו
תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 116: "רשאי בית המשפט לשקול בגדר בקשת דחיה שהוגשה לו - אפילו בהסכמה - את עניינו של הציבור שמשפטים יישמעו במועד שנקבע להם". לענין זה ראו עוד: רע"א 3136/00
סלמאן ואח' נ'
שוקייר ואח', פ"ד נה(2), 97. הדברים נאמרו בעניין דחיית מועדי דיון, אך אינם שונים באופן עקרוני כאשר מדובר בדחיית מועדים להגשת מסמכים, דבר הגורם להתמשכות ההליך.
אין לשכוח, כי: "בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים ראויים הן של תובע והן של נתבע. אינטרס הכלל הוא שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים ..." (ע"א 32/89
גולן נ'
עלוני, פ"ד מו(3), 665, 671).
כאשר מוגשות לבית המשפט בקשות מוסכמות אין הוא פועל "כאוטומט ... אלא תפקידו לשקול ... את האינטרסים הנוגעים בדבר" (רע"א 3136/00 הנ"ל), כאשר אינטרס ציבור המתדיינים כולו הוא אחד מהם. לפיכך, יש להסתייג מעמדת בא כוח המבקשת כפי שהיא פורטה לעיל, וגם ההחלטה בבקשת רשות ערעור זו אינה מבוססת אך ורק על הסכמת הצדדים.