השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (עב' 3094/09; השופטת שרה שדיאור) מיום 5.6.2011, בה נדחתה בקשתה של המבקשת להגיש ראיות נוספות, במסגרת תביעה שהגישה נגד המשיב.
נקדים ונציין, כי החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כערעור על פי סמכותנו שב
תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, זאת לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להודיע עמדתם בעניין ובהעדר התנגדות מטעמם.
2. המבקשת הינה חברה העוסקת בעריכת שרטוטים לצורך רישום בתים משותפים. המשיב הועסק במבקשת, החל מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש אוגוסט 2007, כשרטט בפרויקט בשכונת הרובע היהודי בירושלים.
3. בתביעה שהגישה המבקשת לבית הדין האזורי, עתרה להשבת הכספים שלטענתה שולמו למשיב ביתר
.
המשיב הגיש לבית הדין האזורי תביעה כנגד המבקשת וכנגד חברה נוספת (עב' 1905/09), במסגרתה תבע פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ותשלום שעות נוספות (להלן -
התביעה השנייה).
4. קדם משפט בהליך נועד לפני הרשמת חופית גרשון-יזרעאלי ביום 21.4.2010, במסגרתו נקבע כי על הצדדים למלא אחר צו גילוי המסמכים מיום 15.12.2009, תוך 14 יום. הרשמת אף הורתה לצדדים להגיש את עדויותיהם בתצהירים ולצרף את כל המסמכים שבכוונתם לעשות בהם שימוש בעת הדיון.
רק ביום 30.5.2010 הוגש תצהיר גילוי מסמכים מטעם המבקשת. ביום 9.6.2010 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם המשיב וביום 21.12.2010 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת.
5. ביום 19.12.2010 הגישה המבקשת "בקשה דחופה למתן החלטה על איחוד תיקים", במסגרתה ביקשה כי תביעתה וכן התביעה השנייה שהוגשה על ידי המשיב יידונו במאוחד (להלן -
הבקשה לאיחוד הדיון). בהחלטתו מיום 20.12.2010, דחה בית הדין האזורי את הבקשה וקבע כי שני ההליכים מתייחסים לשתי תקופות העסקה שונות; עילות התביעה בשני התיקים הינן שונות; שתי התביעות אינן מצויות באותו שלב של ההליך המשפטי והבקשה לאיחוד הדיון בתיקים הוגשה באיחור.
6. ביום 21.12.2010 התקיים דיון הוכחות בתיק, במסגרתו נחקרו מנהל המבקשת והמשיב. במהלך הדיון, ציינה המבקשת כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע למסמך, אשר הוגש כנספח לתצהיר שהוגש מטעם המבקשת והמשקף את העבודה שבוצעה על ידי המשיב במהלך תקופת עבודתו במבקשת. על כן, ביקשה המבקשת לאפשר לה לצרף ראיה נוספת, שהיא בבחינת עדות הזמה.
7. בית הדין האזורי דחה את הבקשה וקבע כי "
המסמך עלום מדי מכדי שיהיה בו לבסס טענה כלשהי ובפרט טענת הזמה המהווה חריג המצריכה שיקול דעת מיוחד ויוצא דופן". בית הדין הבהיר בהחלטתו כי ניתן להניח שלמבקשת הייתה גישה לנעשה בחצריה ולפיכך, היה עליה לחפש אחר המסמכים הרלוונטיים ולבסס תביעתה עוד בטרם הוגשה לבית הדין. עוד נקבע כי למבקשת ניתנו מספר הזדמנויות, במהלך כל שלבי ההליך, לערוך את כל החיפושים הדרושים ולהציג את כל המסמכים הרלוונטיים, אך היא בחרה שלא לעשות כן.
8. המבקשת הגישה ביום 31.5.2011 בקשה להגשת ראיות נוספות שאינן ראיות הזמה (להלן -
הראיות הנוספות), במסגרתה טענה כי ראיות אלו הינן ראיות חדשות בתביעתה. בהחלטתו מיום 5.6.2011, דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקשת וציין כי המבקשת יכולה הייתה להציג את הראיות הנוספות במסגרת הדיון בתביעה השנייה, שכן בתיק זה טרם נשמעו הראיות בעוד שבתביעה שבפנינו כבר התקיים דיון הוכחות, אך בחרה שלא לעשות כן והסכימה לסיים את התביעה השנייה בפשרה. לגופו של עניין, קבע בית הדין כי על גבי הראיות הנוספות מופיעים תאריכים שהינם קודמים למועד הגשת התביעה ולפיכך, נראה כי ראיות אלו היו ידועות למבקשת עוד בטרם הגשת תביעתה וכי אין מקום לאפשר הגשתן בשלב זה.
9.
המבקשת, בבקשת רשות הערעור מטעמה, טוענת כי בית הדין האזורי לא התייחס לאופי הראיות הנוספות אותן ביקשה להגיש. עוד היא טוענת כי היא צירפה לתצהירה טבלה, אשר משקפת את עבודתו של המשיב ואף הוכנה על ידו, בה צוין סך יחידות הרישום שהגישה המבקשת עד למועד סיום עבודתו של המשיב. לדבריה, טבלה זו אמנם לא צורפה לתצהיר גילוי המסמכים שלה במסגרת תביעה זו, אך היא צורפה לתצהיר גילוי המסמכים שלה במסגרת התביעה השנייה ולפיכך היה המשיב מודע למסמך זה ולתוכנו. עוד היא מבהירה כי הראיות הנוספות מתייחסות לתקופת העסקה שנדונה אך ורק במסגרת תביעה זו ועל כן, לא היה מקום להציג אותן במסגרת הדיון בתביעה השנייה, אשר עסקה בתקופת העסקה שונה.
10. בהחלטה מיום 4.7.2011 הצענו לצדדים הסדר, לפיו יתאפשר למבקשת להגיש את הראיות הנוספות מטעמה בתוך 14 יום, וזאת תוך חיובה בתשלום הוצאות משפט למשיב בסך של 5,000 ש"ח. משהצעתנו לצדדים לא הבשילה לכלל הסכמה, החלטתנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. לאחר שנתנו דעתנו לבקשה ולכלל החומר שצורף לה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לאפשר למבקשת להגיש את הראיות הנוספות מטעמה,
בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 5,000 ש"ח למשיב. כל זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.
11. סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 קובע כי בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק או בתקנות ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק. בפסיקה נקבע כי מטרתו של הסדר זה היא לאפשר גמישות פרוצדוראלית, למנוע נוקשות ולפשט את הליכי הדיון, תוך שמירה על זכויותיהם היסודיות של המתדיינים (ע"ע 148/08
פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ - קסקין פרהאט, מיום 8.12.2008).
הגמישות הפרוצדוראלית בבתי הדין לעבודה גבוהה מזו הנוהגת במערכת הכללית ובהתקיים נסיבות מיוחדות יעדיף בית הדין, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית - עשית משפט צדק - על פני המגמה לשמור על כללי פרוצדורה נוקשים, תוך שניתן לפצות את הצד השני בהוצאות משפט (ע"ע 1429/04
מדינת ישראל - ד"ר שלמה ברובנדר, מיום 21.11.2004).
12. בהתאם לאמור לעיל, ההלכה הפסוקה הנוהגת בבתי הדין לעבודה מקלה באפשרות להגיש ראיות נוספות, הרלוונטיות לסכסוך בין הצדדים, אף אם הן הוגשו שלא במועד או שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המחייבים (דב"ע נה/276-3
ג'ורג' ארבל - שלמה לוי, פד"ע כ"ט 318, 321 (1995)). זאת, מתוך המגמה הכללית של חשיפת האמת ועשיית צדק בהליך השיפוטי, ובנסיבות בהן "
ניתן לומר כי העוול שיכול להיגרם למשיבים כתוצאה מהאיחור בהגשת המסמך ניתן לתיקון על-ידי חיוב המערער בהוצאות בסכום הולם, בעוד שהעוול העלול להיגרם למערער אם לא תותר הגשת המסמך המבוקש, לא יהא ניתן לתיקון" (שם).
13. במקרה שלפנינו, אין חולק כי המבקשת לא נהגה כנדרש בכל הנוגע להגשת הראיות הנוספות מטעמה וכי בהתנהלותה פגעה באינטרס המשיב וכן באינטרס הציבור, בקיום דיון מהיר, יעיל וענייני. יחד עם זאת, בהחלטת בית הדין האזורי למנוע מן המבקשת להגיש את הראיות הנוספות, טמונה פגיעה בעקרון בדבר ניהול הדיון והכרעתו בהתאם לראיות אשר הוגשו על ידי הצדדים. אשר על כן, ולאור ההלכות שתוארו לעיל, אנו סבורים כי איזון האינטרסים מצדיק לאפשר למבקשת להגיש את הראיות הנוספות, אשר מנקודת מבטה הינן חיוניות על מנת להוכיח את התשתית העובדתית המלאה והנכונה, וזאת
בכפוף
לחיובה בתשלום הוצאות לטובת המשיב.
יש לציין כי בהחלטתנו שמנו לנגד עינינו את המגמה של בתי הדין לעבודה לברר תובענות לגופן, זאת בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות חרף מחדלי בעלי הדין, ותוך חיובם בתשלום הוצאות לטובת הצד השני (דב"ע נב/9-155
סולתם בע"מ - חנניה אסרף, פד"ע כד 279, 280 (1992); דב"ע נה/3-52
כל הקריות בע"מ - דניאלה קדוש, פד"ע כח 303, 304 (1995)).