א. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות מיום 20.1.04 בתיק ת.ק. 7341/03 (כב' השופטת חנה פלינר), לפיו נדחתה תביעת המבקש, שהינו סוכן ביטוח מטעם המשיבה, להחזר תשלומים ששולמו על ידו למשיבה והוגדרו כ"קנס שימור תיק".
ב. ביום 20.10.2004 החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
ג. העובדות העיקריות העולות מפסק הדין ומכתבי הטענות והצריכות לענייננו, הן כדלהלן:
המשיבה היא חברת ביטוח המבטחת את ציבור מבוטחיה, בין השאר, בביטוחי חיים.
המערער שימש בין השנים 2002-1991 כסוכן ביטוח עצמאי, מטעם חברת "שמשון" אשר במהלך התקופה מוזגה עם המשיבה, בהתאם לצו מיזוג שניתן ביום 4.5.2000.
התקשרותם העסקית של הצדדים הוסדרה במערכת הסכמים שנכרתו, מעת לעת, והיו תוצאה של מו"מ הדדי, ואשר נסמכו על תיקונם של חוזים סטנדרטיים שניסחה המשיבה.
התקשרות זו כללה, בין השאר, סעיף בהסכם, המפנה להוראותיו של "הידיעון" - שהינו, למעשה, ריכוז אחיד של הוראות והסכמות, כפי שנוסחו חד צדדית, על ידי המשיבה, מעת לעת.
במסגרת זאת, הוספה ל"ידיעון" הוראה הקובעת תמריץ חיובי או שלילי לסוכן הביטוח בהתאם ליכולתו לשמר את "תיק לקוחותיו". הווה אומר, סוכן ביטוח אשר ביטח את לקוחותיו בביטוח חיים באמצעות חברת מגדל בסכום פלוני במשך שלוש שנים ובשנה הרביעית העלה את סכום ביטוחי החיים שניפק - היה זכאי לקבלת תוספת עמלה, ולהיפך, משירד היקף הסכומים המבוטחים בידי חברת הביטוח באמצעות הסוכן - "נקנס" הסוכן בניכוי עמלה שנותרה בידי חברת הביטוח.
המערער חויב בחודש מרץ 2002 בניכוי עמלה עבור שנת 2000 בסכום של 28,216 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ועד ליום הניכוי בפועל ה-14.4.2003, בסכום נוסף של 3,430 ש"ח.
בתאריך 14.7.2003 הושב למערער סכום של 14,000 ש"ח.
יצויין כי ביום 1.1.2003 חדל המערער לשמש כסוכן מטעמה של המשיבה, ביוזמת המשיבה.
בתביעה שהוגשה על ידי המערער לבית משפט קמא, עתר המערער להשבת סכום העמלה, כמפורט, שנוכתה מחשבונו, ולא הוחזרה לו, בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית בהם חוייב.
בית משפט קמא דחה את תביעת המערער בקובעו כי גם ההסכם אשר נכרת ביום 27.4.1999 בין המערער ובין חברת "שמשון", כלל סעיף המכפיף את "ההגדרות ותנאי הפעילות" של "שימור תיק" - לחוברת תנאי הפעילות של החברה, כמו גם, ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 28.11.2001, אשר המערער חתום עליו והמסכם את נושא התמריצים והעמלות.
בערעורו בפני טוען המערער כי עקרון "שימור התיק" מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982.
כן טוען המערער כי במסגרת מימושו של הליך "שימור התיק" צריכה המשיבה לבחון את הטעמים העומדים ביסוד הירידה בהיקף הסכומים המבוטחים, ואת הקשר ביניהם ובין "אשמו" של המערער, באופן המעמיד את שיעור "שימור התיק" של המערער על 84.5% - באופן שאינו מחייבו או מזכו בתשלום. לטענת המערער, פרשנות לפיה מוטל חיוב בגין אי "שימור תיק" שאינו נובע מפעולותיו של המערער - הינה בלתי סבירה.
בנוסף, הוסיף המערער, בעיקרי הטיעון בפניי, טענה לעניין פגיעה בחופש העיסוק אשר איננה מידתית או חוקתית, בנסיבות ענייננו. המערער טוען שחיובו בתשלום ה"קנס" הפך אותו ל"שבוי" בידיה של המשיבה, אשר היתה מוכנה למחול לו על חובו בתמורה לעמידתו בשנת עבודה נוספת בסטנדרטים, אשר לשיטת המערער, היו גבוהים ובלתי סבירים.
מנגד טוענת המשיבה, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו, ככל שהיא נוגעת לקיומו בעבר של מנגנון "שימור התיק" בין הצדדים.
כן טוענת המשיבה כי לא התקיימו התנאים לקביעה כי הסעיף האמור הינו "תנאי מקפח בחוזה אחיד", בוודאי, בהעדרה של עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הנדרשת מכח סעיף 20 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג - 1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים").
בנוסף טוענת המשיבה כי אין המדובר כלל בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן המדובר במערכת חוזית המבוססת על משא ומתן שנערך בין הצדדים והבשיל לכדי מערכת ייחודית ביחס למערער, ומכל מקום, מנגנון "שימור התיק" הינו מנגנון מסחרי לגיטימי.