א. פתח דבר
(1) זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.5.04 (כבוד סגן הנשיא, השופט א' אמינוף) בתיק בר"ע 1088/04, בו נדחתה בקשת המבקשת ליתן לה רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.03.04 (כבוד השופטת רבס) בתיק בש"א 1261/04. לאחר קבלת תגובת המשיב החלטתי להיעתר לבקשה, ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.
(2) אציין כבר כאן, כי עשיתי כן הגם שמדובר בעניין שעל פניו אינו נחזה כאחד מאלה שמוענקת בהן רשות ערעור בגלגול שלישי, קרי שאלות משפטיות החורגות מן המחלוקת שבין הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). ואולם, פעמים שהשתלשלות דיונית מטילה אלומת אור על זוית שבהיותה שכיחה בעבודתם של בתי המשפט, ראוי להידרש אליה. באשר לרמת הנושא הנורמטיבי המצדיקה מתן רשות לערעור בהקשרים כאלה, ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 185 עמ' 181-179, הנדרש אף למינון שבין אינטרס הכלל לאינטרס הפרט. אחת הדוגמאות שמביא המחבר היא זו של טופס המקובל בציבור, ואשר שאלת פרשנותו מעסיקה את בתי המשפט, ואזי עשוי הוא לראותה כשאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה רשות לערער. כפי שיבואר להלן, המדובר לענייננו בדרך הטיפול בסעד זמני, הראויה להתייחסות.
ב. הרקע הנצרך
(1) ביום 11.11.01 הגיש המשיב, בעלה לשעבר של המבקשת, לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת תביעה לפירוק שיתוף בדירה בבית שאן (להלן: הדירה), ובמסגרתה ביקש מבית המשפט להורות כי הדירה היא רכוש משותף של הצדדים. יחד עם הגשת התביעה הגיש המשיב "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני", לפיו ייאסר על המבקשת, או על כל אדם מטעמה "למכור ו/או להציע למכירה ו/או למשכן ו/או להעביר זכויות כל שהן ו/או להתחייב להעביר זכויות כל שהן ללא הסכמת המבקש". ביום 14.11.01 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה, ובמעמד צד אחד ניתן צו בנוסח המבוקש, תוך שנקבע:
"א. ...
ב. צו זה ייכנס לתוקף ויימסר למבקש (המשיב בענייננו - א"ר) רק לאחר שהמבקש יחתום על ערבות עצמית ע"ס 15,000 ש"ח בתוך 7 ימים לפיצוי כל נזק ...
ג. צו זה יפקע אם לא יפקיד המבקש תוך 7 ימים מיום מתן הצו את הערבות הנ"ל לכתב התביעה וכן אם לא ימציא המסמכים הדרושים למשיבה בתוך 7 ימים או אם לא ישלם את האגרה עד ההמצאה גם כן בתוך 7 ימים".
(2) בצו לא נקבע מועד לדיון במעמד הצדדים (תקנה 367(א) לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשנ"ד-1984, שנכנסה לתוקף בספטמבר 2001), ואין אינדיקציה כי דיון כזה קויים. למזכירות בית המשפט ניתנה בצו הוראה לשלוח את ההחלטה בדואר רשום לצדדים. איננו יודעים אם קוימה החלטה זו.
(3) אין חולק, כי המשיב, שלטענתו כלל לא היה מודע למתן הצו, לא נקט תחילה פעולה למילוי התנאים המפורטים בו. ואולם, ביום 29.11.01 פנה המשיב לבית המשפט בבקשה "להאריך את תקופת הצו הזמני על מנת לאפשר לנו למלאות את התנאים בצו". בבקשה טען בא כוח המשיב ברקע לכך, כי עמד בקשר רציף עם מוקד המידע הארצי של מערכת בתי המשפט, ושם נאמר לו כי טרם ניתנה החלטה בבקשה. רק משבדק ישירות במזכירות בית המשפט התברר לו, לראשונה, דבר קיומה של ההחלטה שניתנה בעניין. בניגוד לבקשה הראשונה, לא לוותה בקשה זו - מיום 29.11.01 - בתצהיר. ביום 3.12.01 נענה בית המשפט לענייני משפחה לבקשה, ונקבע כי "הצו בתוקף 7 ימים מהיום", מועד שבמהלכו אמור היה המשיב להסדיר את העניינים הקשורים בערבות וכדומה, וכן עשה. לטענת בא כוח המשיב, מסר את הצו לידי המבקשת במקום עבודתה ביום 6.12.01, ובית המשפט לענייני משפחה קיבל טענה זו, משעיין בתצלום אישור המסירה.
(4) ביום 10.2.03 חתמה המבקשת, שלטענתה כלל לא היתה מודעת למתן צו המניעה ושמעולם לא הומצא לה - טענה שכאמור נשללה על פי קביעת בית המשפט לענייני משפחה - על הסכם למכירת הדירה, וביום 7.1.04 הועברה הדירה לידי הקונים. ביני לביני, ביום 15.12.03 נתן בית המשפט לענייני משפחה את פסק הדין בתביעה העיקרית שבין הצדדים, תוך שהוא נעתר לתביעת המשיב ומורה על פירוק השיתוף בדירה. כן הוצהר, כי המשיב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה. ביום 15.01.04, לאחר מסירת הדירה לרוכשים, הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. במקביל, ביום 19.1.04, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה "בקשה דחופה ביותר לכבוד בית המשפט במתן צווים נגד המשיבה". בבקשה טען המשיב, כי המבקשת הפרה את צו המניעה, ובית המשפט התבקש, בין היתר, "לצוות על משטרת ישראל לפתוח בחקירה נגד המשיבה ... בגין הפרת צו בית משפט". שאר הצווים שביקש התייחסו, בעיקר, לסיכול העברת הדירה לידי הקונים, ולהבטחת חלקו של המשיב, בין היתר באמצעות הטלת עיקולים.
(5) ביום 8.2.04 דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולטענתה נודע לה מתוכן ההחלטה לראשונה על בקשת המשיב מיום 19.1.04, וממנה על עצם הוצאת צו המניעה בשנת 2001. ביום 22.2.04 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לביטול ההחלטה מיום 3.12.01 בה הוארך תוקפו של צו המניעה. טענתה המרכזית היתה כי משחלפו שבעה ימים מיום מתן הצו לראשונה ב-14.11.01 פקע תוקף הצו, ולפיכך לבית המשפט לא היתה סמכות להאריכו. כן נטען כי בקשת ההארכה לא היתה מלווה בתצהיר, ושהצו כלל לא הומצא למבקשת. לא היתה תגובה מצד המשיב. בדיון שנערך ביום 22.3.04 במעמד שני הצדדים דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקשת לביטול הצו, שלשיטתו ניתן כדין, כיוון שנעשה בתקופת עיצומים במזכירות בית המשפט, וכן נתקבלה - כאמור - הצהרת בא כוח המשיב כי מסר לידי המבקשת את המסמכים, בין השאר, בש"א 1198/01 (כנראה טעות קולמוס - מספר הבקשה בעניין צו המניעה הוא 1138/01). ביום 28.3.04 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וביום 3.5.04, לאחר שקיבל את תגובת המשיב, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שהוא קובע כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה "מנומקת ולכאורה נראית צודקת". כן נאמר על ידי בית המשפט המחוזי, כי למבקשת היה די זמן - למעלה משנתיים - על מנת לבקש את ביטול הצו, כי מתנהלים נגדה הליכי ביזיון בית משפט שטרם הוכרעו (יצויין, כי בינתיים נתקבלה החלטה בהליך הביזיון בבית המשפט לענייני משפחה, ראו להלן - א"ר), ושבכל מקרה תוכל המבקשת לערער על הצו במסגרת הערעור על ההכרעה בסוגיה העיקרית. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית, ביום 23.5.04.
(6) במהלך התקופה ניתנו שתי החלטות נוספות שיש להן שייכות לענייננו. ביום 5.2.04 נענה בית המשפט לענייני משפחה לבקשת המשיב מיום 19.1.04 ונתן צו עיקול על הדירה. רוכשי הדירה פנו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול הצו (בש"א 1273/04), וביום 13.6.04 נענה בית המשפט לבקשה וביטל את צו העיקול. במסגרת החלטתה התייחסה השופטת לסוגיית תקפו של צו המניעה וקבעה כי "המשיב לא הביא ראיה אחת שתחזק את טענתו כי הצו עמד על כנו ולא פקע". ועוד, ביום 25.2.04 ביקש המשיב מבית המשפט לחייב את המבקשת במחצית מחיר הדירה (בש"א 1276/04). במסגרת בקשה זו התבקש בית המשפט, בין היתר, גם ליתן צו מאסר כנגד המבקשת, ולהשית עליה "קנס כספי משמעותי מרתיע", וזאת בשל הפרת צו המניעה. השופטת דחתה ביום 22.6.04 את הבקשה בטענה שפקודת בזיון בית המשפט אינה הכלי המתאים לאכיפת פסק דין, אך קבעה כי "צו המניעה שניתן ביום 14.11.01 לא פקע. ביהמ"ש נתן למבקש ארכה לקיום התנאים שנקבעו בצו והמבקש עמד בתנאים אלו. לכן אין לקבל טענתה של המשיבה, כי הצו פקע וכי פעילותה שנעשתה (צ"ל כנראה נעשתה - א"ר) מתוך הסתמכות על כך שהצו אינו קיים עוד".
ג. טענות בעלי הדין
(1) לשיטת המבקשת לא נדרש בית המשפט המחוזי לכל הטענות שנטענו בבקשת רשות הערעור, וככל שייקבע כי היא הפרה את צו המניעה, עלול הדבר לגרום לה נזקים גדולים. ועוד, בתקופה הרלבנטית לא היו שביתות ועיצומים בבתי המשפט, לא הוצג אישור המסירה המקורי שכנטען נמסר למבקשת, והדין לא איפשר הארכת המועד של תוקף צו המניעה, אף לא מטעמים מיוחדים.
(2) לטענת המשיב צדקו הערכאות הקודמות; לא היה צורך בתצהיר בבקשת ההארכה בהיותה בקשה משפטית. היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול צו המניעה; לשיטתו הוגש לתיק בית המשפט בשעתו אישור המסירה המקורי, אך בכל מקרה קובעת הפסיקה כי יש להעדיף בכגון דא את כלל הידיעה על כלל ההמצאה; ביטול צו המניעה נגד רוכשי הדירה אינו נוגע למבקשת.
ד. דיון
(1) השאלה שהונחה לפתחנו היא, האם החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 3.12.01 להאריך את תוקף הצו מיום 14.11.01 ניתנה כדין, והאם לא פקע הצו בשל אי קיום דרישה מהדרישות המפורשות בצו עצמו או בתקנות. מתוך כך עלינו להידרש לשאלות משפטיות העולות מתוך כתבי הטענות, ובהן אלה: האם ניתן היה להאריך את תוקף הצו לאחר פקיעתו? אם התשובה חיובית, האם עמדו בקשת ההארכה וההחלטה בה בדרישות התקנות? והאם עמדו בעלי הדין בהמשך בדרישות המפורשות בצו ובתקנות?
(2) כאמור לעיל, בסעיף ג' לצו המניעה הזמני מיום 14.11.01, נקבע: