המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:
1. בעתירה שלפנינו מתעוררת שאלת חוקיותו של כלל 11ב' לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: כלל 11ב' והכללים כולם: כללי לשכת עורכי הדין). כלל זה קובע כך:
"11ב'. איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים
(א) עורך דין לא יתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף - שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין - הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים.
(ב) עורך דין המועסק על ידי מי שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין (להלן: המעסיק) לא ייתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי.
(ג) הועד המרכזי, בהתייעצות עם ועד מחוז, רשאי להתיר, מטעמים מיוחדים שבטובת הציבור, חריגה מהוראות אלה, בתנאים ולתקופה שיקבע".
כלל 11ב' הותקן על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה או לשכת עורכי הדין) מכוח סמכותה להתקין כללים הנוגעים לאתיקה המקצועית של חבריה, הקבועה בסעיף 109 (4) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין).
2. העותרת הנה חברה אשר פעילותה היא בסיוע ללקוחותיה לממש את ההטבות והזכויות הרפואיות, הביטוחיות והפיננסיות, אשר מגיעות להם על פי חוק מאחרים, לרבות מרשויות המינהל או הבריאות ולהגדיל את נגישותם של הלקוחות אל גורמים אלה. לצורך זה, מעסיקה העותרת מספר רב של בעלי מקצוע אשר הינם מומחים בתחום הרפואה, הביטוח והמיסוי. במסגרת פעילותה, מבקשת העותרת להפנות את לקוחותיה גם לשירותם של עורכי דין עימם היא קשורה, לשם מימוש זכויותיהם המשפטיות. המשיב 1 (להלן: המשיב), שר המשפטים, הנו הממונה על ביצוע חוק לשכת עורכי הדין ומי שאישר את כללי לשכת עורכי הדין, ביניהם גם כלל 11ב'. המשיבה 2 (להלן: המשיבה) הנה לשכת עורכי הדין.
בין העותרת לבין המשיבה, קיימים חילוקי דעות בשאלה האם פעילותה של העותרת סותרת את הוראות כלל 11ב' של הלשכה. חילוקי דעות אלה מתבררים בהליך נפרד ולא נדון בהם כאן. ענייננו כאן יהיה אך בחוקיותו ובחוקתיותו של כלל 11ב', אשר העותרת תוקפת אותם.
טענות הצדדים והמחלוקת
3. טענת העותרת היא, שכלל 11ב' פוגע בזכות לחופש העיסוק, הן בחופש העיסוק של עורכי הדין אשר מנועים מלתת שירות משפטי במקרים המנויים בו, והן בחופש עיסוקם של תאגידים אשר מבקשים להעסיק עורכי דין או להפנות את לקוחותיהם לעורכי דין מטעמם. עוד היא טוענת, כי הכלל פוגע בזכותו של כל אדם בישראל לבחור לו שירות משפטי באופן האמור ולקבלו. מכאן טענת העותרת, כי הכלל פוגע בזכויות יסוד והוא מנוגד לעקרונות היסוד של השיטה. הוא איננו חוקתי ואיננו סביר, והתקנתו חרגה ממסגרת ההסמכה להתקין כללי אתיקה.
לגישת העותרת, הכלל גם לא נועד לתכלית ראויה. בעוד שהוא מתיימר להגן על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין, הוא מגן למעשה על פרנסתם של עורכי הדין הוותיקים והמבוססים, בכך שהכלל מונע מעורכי דין צעירים להשתמש בשירותי העותרת ודומותיה. עוד טוענת העותרת, כי הכלל אינו מידתי בכך שהוא נוקט בדרך של איסור מוחלט במקום לנקוט בדרך של הגבלות שתבטחנה את קיום חובותיו המקצועיות והאתיות של עורך הדין ללקוחותיו. על כן, לגישת העותרת כלל 11ב' בטל.
טענת המשיבה, לעומת זאת, היא שגם אם יש בכלל פגיעה בזכויות יסוד, הוא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה. ראשית, תכליתו של כלל 11ב' הנה תכלית ראויה. הוא נועד להבטיח את חובת הנאמנות של עורך הדין ללקוחותיו ואת עצמאותו ואי תלותו של עורך הדין. כלל 11ב' גם נועד למנוע עקיפה של כללי האתיקה הנוגעים, בין היתר, לייחוד המקצוע, לאיסור שותפות עם מי שאינו עורך דין, לגובה שכר הטרחה, לחובותיו השונות של עורך הדין כלפי הלקוח וכיוצא באלה כללי אתיקה. בהקשר זה מבקשת המשיבה להדגיש כי העותרת ודומותיה אינן כפופות למגבלות שמחילים כללי האתיקה על עורכי הדין. לטענת המשיבה, הכלל הנו גם מידתי. מסיבות אלה, סבורה המשיבה כי דינה של העתירה, להידחות.
עמדת המשיב היא, כי ביסוד כלל 11ב' עומדים עקרונות המעוגנים בחוק לשכת עורכי הדין וכי הכלל הנו סביר, מידתי ונטול פגם משפטי.
4. כללי לשכת עורכי הדין הותקנו על ידי המועצה הארצית של הלשכה מכוח ההסמכה להתקין כללי אתיקה, אשר קבועה בסעיף 109(4) לחוק הלשכה. ככאלה, מהווים הכללים חקיקת משנה. ככל חקיקת משנה, חוקיותה, ולעיתים חוקתיותה, מותנית לא רק בסמכות פורמלית להתקינה, אלא גם בסמכות המהותית לכך. חקיקת משנה צריכה להיות סבירה, לתכלית ראויה ופגיעתה בערכים הראויים להגנה צריכה להיות שלא מעבר למידה הדרושה (ראו גם בג"צ 4330/93 פריד גאנם נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4), 221, 229 להלן: פרשת גאנם). המחלוקת בין בעלי הדין בפנינו ממוקדת, במישור החוקתי, בשאלות הבאות: האם הוראותיו הן לתכלית ראויה והאם הוא מידתי. לדעתי, יש לענות לכל השאלות בחיוב.
להלן אפרט את נימוקי לכך, אך תחילה אעמוד על מהות האיסורים הנכללים בסעיף 11ב'.
5. שתיים הן הוראות כלל 11ב', אשר חוקתיותן הנה במחלוקת בפנינו. כלל 11ב'(א) עניינו איסור על עורך דין לתת שירות משפטי ללקוח, שהיפנה אליו גוף שאינו עורך דין או שותפות או חברת עורכי דין, אשר פועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם מתן שירותים משפטיים (ההדגשה הוספה - ת"א). הוראת חלק זה של הכלל עוסקת במצבים אשר בהם הגוף החיצוני מפרסם את מתן השירותים המשפטיים על ידו במטרה להפיק רווחים. יש להדגיש, כי על עורך הדין חלות הגבלות בדין, לבל פרסומו את עצמו ואת השירותים המשפטיים אשר הוא נותן, ועוד נתייחס לכך. פרסום על מתן שירותים משפטיים על ידי גוף חיצוני, אשר אינו מוגבל לאותן הוראות בדין, עוקף את אותן הגבלות. אמנם, עורך הדין עצמו אינו מפרסם את שירותיו המשפטיים באופן האסור עליו לפי הכללים, אך הגוף החיצוני המפנה לקוחות אל אותו עורך הדין, מפרסם למטרות רווח את דבר מתן שירותים משפטיים. יש להוסיף לכך, כי מתן שירותים משפטיים על ידי מי שאינו עורך דין, מנוגד לעקרון של ייחוד המקצוע ומנוגד לסעיפים 20 ו-96 לחוק לשכת עורכי הדין. על כן, יש בפרסומת בדבר מתן שירותים משפטיים, על ידי הגוף החיצוני בעצמו, פוטנציאל להטעייה של הלקוחות בדבר זהות נותן השירותים המשפטיים, שכן השירותים יינתנו בפועל על ידי עורכי דין.
כלל 11ב'(ב) מטיל איסור על עורך דין המועסק שלא על ידי עורך דין, שותפות או חברת עורכי דין, לתת שירות משפטי, אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד השירות המשפטי (ההדגשה הוספה - ת"א). כלומר, עסקינן במצבים שבהם הגוף החיצוני גובה בעצמו תמורה בעד השירות המשפטי שניתן על ידי עורך הדין. יש להדגיש כבר כאן, כי גביית תשלום עבור שירות משפטי על ידי מי שאינו עורך דין, הנה פרקטיקה אסורה המנוגדת גם היא לעקרון ייחוד המקצוע. לעניין זה, אין זה משנה אם הסכום שגובה המעסיק מן הלקוח ייקרא תשלום עבור תיווך של המעסיק למתן השירות המשפטי או בכל שם אחר.
להלן נדון בשאלת חוקתיות סעיף 11ב'. השאלה הראשונה עליה יש להשיב היא, אם האמור בסעיף פוגע בזכות יסוד כלשהי.