פסק-דין בתיק בג"ץ 8800/05

השופטת א' חיות:

1.        העותר עומד לדין בבית משפט השלום בטבריה. על פי כתב האישום שהוגש ביום 7.8.2001 מיוחסת לו עבירה של גניבה ממעביד, אותה ביצע, על פי הנטען, מספר רב של פעמים במהלך התקופה שבין 1996 ועד יולי 2000, כאשר גנב מהמוסך בו עבד פריטים שונים של חלקי חילוף לרכב. בעתירה שבפנינו מלין העותר על החלטת ביניים שניתנה במסגרת הליך פלילי זה.

2.        ההחלטה עליה מלין העותר ניתנה ביום 25.5.2005 ובה התיר בית-משפט השלום (כבוד השופט י' אברהם) לתביעה להביא ראיות נוספות מטעמה, בשל טענות חדשות שהעלה העותר במסגרת פרשת ההגנה. הראיות הנוספות הן עדות של נציג חברת חלקי חילוף וכן פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת מיום 5.7.2004, אשר דחה את תביעת העותר לפיצויי פיטורים בקובעו כי גנב ממעבידו מוצרים בעלי ערך ניכר (עב' 1933/00 מאוחד עם עב' 1030/02) (להלן: פסק הדין). בהחלטתו נשוא העתירה הוסיף בית משפט השלום וקבע כי תישמר לצדדים הזכות לטעון בסיכומיהם לעניין קבילותו ומשקלו של פסק הדין שיוצג. בקשה שהגיש העותר לעיון מחדש בהחלטה ולעיכוב ביצועה, ככל שהדבר נוגע לפסק הדין, נדחתה על ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 4.7.2005.

3.        בעתירה שבפנינו טוען העותר כי החלטת בית המשפט מיום 25.5.2005 הינה תמציתית ונעדרת הנמקה, וכי על אף שבית משפט זה אינו נוהג ככלל ליתן סעדים נגד טריבונלים שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 חל עליהם, הרי שהמקרה דנן הנו מקרה חריג וראוי כי בית משפט זה יתערב בו. העותר טוען כי  תקיפת ההחלטה נשוא העתירה רק בשלב הערעור תהא במקרה זה חסרת טעם ותכלית, משום שחשיפתו של בית משפט השלום לפסק הדין שיוצג, עלולה ליצור אצלו דעה קדומה אודות העותר, לפגוע בשיקול דעתו העצמאי של בית המשפט ולפגוע בזכותו של העותר להליך הוגן. עוד טוען העותר, כי החלטת בית המשפט מוטעית על פניה, שכן פסק דין אזרחי אינו קביל כראיה בהליך פלילי, והגשת פסק דין אשר ממצאיו נקבעו לפי רמת הוכחה פחותה מזו הדרושה במשפט פלילי, עלולה לגרום לקיפוח הגנתו. דברים אלו מתקיימים ביתר שאת, כך טוען העותר, לגבי פסק דין של בית הדין לעבודה, אשר אינו כפוף לדיני הראיות. עוד טוען העותר, כי פסק הדין שהגשתו הותרה טרם הפך חלוט וכי הערעור שהגיש העותר עליו תלוי ועומד בפני בית הדין הארצי לעבודה. לבסוף טוען העותר, כי בניגוד לעמדת התביעה, פסק הדין אינו מהווה תעודה ציבורית, שכן המחלוקת בין הצדדים לעניין הגשתו נוגעת לתוכן המסמך ולא לאפשרות להגיש העתק צילומי ממנו.

4.        דין העתירה להידחות על הסף. כפי שציין העותר בטיעוניו הלכה היא כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות ביניים הניתנות במסגרת הליך פלילי אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם עולה חריגה מסמכות או מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור (ראו בג"צ 583/87 הלפרין נ' כבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683). המקרה שבפנינו איננו בא בגדר איזה מן המקרים החריגים המצדיקים סטייה מכלל זה. הלכה היא כי בבואו להכריע בדין יש בידי שופט מקצועי היכולת להפריד בין ראיה קבילה לראיה שאינה קבילה ולהשתחרר מכל רושם בלתי רלבנטי שהוא על מנת להשתית את פסק דינו על אדנים שיפוטיים מקצועיים (ראו: ע"פ 3971/90 אסיס נ' השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי, פ"ד מה(1) 661; ע"פ 4492/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 825). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט בהחלטת הביניים נשוא העתירה כי פתוחה דרכו של העותר לטעון כנגד קבילות פסק הדין שיוצג בשלב הסיכומים, וחזקה על בית המשפט האמון על הדין ועל המשפט כי יעשה מלאכתו באופן מקצועי וראוי וישתית את הכרעתו אך על אותן ראיות שהן קבילות וצריכות לעניין. כללו של דבר, העובדה כי בית המשפט התיר את הגשתו של פסק הדין שניתן בעניינו של העותר בבית הדין לעבודה, אינה פוגעת בזכותו של העותר להליך הוגן ואינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

           אשר על כן העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

           ניתן היום‏, י"ח אלול, תשס"ה (22.9.2005).

           ש ו פ ט ת                        ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.