פסק-דין בתיק בג"ץ 5990/03

השופטת מ' נאור

1.         ביום 6.11.03 הודענו על דחיית העתירה, וכי נימוקים יינתנו בנפרד ויישלחו לבעלי הדין. להלן נימוקינו:

בשנת 1998 המשיבה 2 הואשמה בבית משפט השלום בעבירות של איסור התעללות לפי סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, ובהחזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) ביחד עם 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.  כתב האישום נוגע לעסק בשם "מגן לחתול" שניהלה המשיבה 2 בין השנים 1994 - תחילת 1997. על פי הנטען בכתב האישום, היו לקוחות מתקשרים לנאשמת ומבקשים לפנות חתול או חתולים מחצריהם. במספר רב של פעמים במהלך התקופה האמורה - ולאחר איסוף החתולים - היתה הנאשמת ממיתה את החתולים שאספה, כולם או חלקם, באמצעות מזרק וסם מסוכן. שמיעת הראיות בתיק הפלילי נגד המשיבה 2 הסתיימה בנובמבר 2001. טענות מקדמיות שהועלו, וטענת אין להשיב לאשמה - נידחו על ידי בית משפט השלום. לאחר שהסתיימה מסכת הראיות, ובטרם השמעת הסיכומים, נדחה המשך הדיון בהסכמה מספר פעמים, זאת בשל עתירה לבג"צ הנוגעת לפעילותה של המשיבה 2, עתירה שהדיון בה טרם הסתיים - בבג"צ 4884/00 שיוזכר להלן. לאחר מספר דחיות הודיע בית משפט השלום נחרצות כי לא יאפשר דחיות נוספות.

2.         ביום 10.6.03 הגישו הצדדים בקשה משותפת למחיקת כתב האישום. בבקשה המשותפת צויין כי הטעם להסכמה נעוץ בדיון אחר המתנהל בבית המשפט הגבוה לצדק בו מעורבת המשיבה 2, דיון העוסק בנושאים משיקים לכתב האישום. בהודעה נאמר:

"נוכח עמדת הפרקליטות בבג"צ, מתחייבת הסכמת התביעה למחיקת כתב האישום. בנסיבות אלה, מסכימה התביעה למחיקת כתב האישום ומצהירה כי התיק יגנז כנגד נעמה בלו מחוסר ראיות מספיקות".

           בית המשפט אישר את ההודעה המשותפת, ומחק את כתב האישום.

3.         נגד החלטת התביעה למחוק את כתב האישום הגישו העותרות - "עמותת תנו לחיות לחיות" ו"העמותה למען החתול בישראל" - את עתירתן הנוכחית. הן מבקשות שנתערב בהחלטה ונורה לרשויות התביעה לחדש את ההליכים הפליליים.

4.         בבג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1), 769, נדונה, בין היתר, שאלת סמכותה של הרשות המקומית לנקוט בצעדים של דילול אוכלוסיית החתולים ללא בעלים בשל סיכון תברואתי. בית המשפט המליץ להתוות כללים ברורים בעניין הטיפול בחתולי רחוב. בעקבות פסק הדין, נקבע על ידי מנכ"ל השירותים הוטרינריים בשנת 1999 נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב. במסגרת זו ניתן למשיבה 2 אישור ללכידת חתולי רחוב והמתתם בתנאים המפורטים בנוהל, ובהם החזקת סם מסוכן. נגד נוהל זה תלויה ועומדת העתירה בבג"צ 4884/00 תנו לחיות לחיות נ' משרד החקלאות שהוזכרה לעיל. בעתירה זו נטען נגד האישור שניתן, כאמור, למשיבה 2 כקבלן משנה של השירותים הווטרינריים. לא ניכנס לפרטי העניין; העתירה תלויה ועומדת בהרכב אחר.

5.         בתגובה לעתירה הנוכחית מסבירה המדינה כי המשיבים הגיעו לכלל מסקנה כי "אין זה תקין שהמדינה תדבר בשפה כפולה ותפעל בשתי חזיתות - זו של ההליך הפלילי וזו של הבג"צ - באופן שאינו קוהרנטי. על מנת למנוע מצב דברים זה ונוכח לבטים אשר ליוו את ההחלטה להגיש כתב אישום נגד המשיבה 2, הוחלט, לאחר התייעצות, על ביטול כתב האישום בעניינה של המשיבה".

6.         המדינה מוסיפה ומסבירה כי על פי עמדתה החוק אינו אוסר המתת בעלי חיים, אלא התעללות בהם. ההמתה, כשלעצמה, כשהיא נעשית בהתאם לדין, או לא בניגוד לו, איננה, לטענת המדינה, התעללות. עד שלהי 1999 לא היו קווי מדיניות ברורים ולא ניתן להתעלם מהעמימות ששררה בהסדרת התחום האמור. לעמימות זו היתה השלכה לגבי הפליליות המיוחסת למעשים שבוצעו באותה עת, כשלא ברור עד כמה האיסור לבצעם היה מוגדר בחוק. המדינה מזכירה בתשובתה שלל ספקות שהתעוררו בהליך הפלילי נגד המשיבה 2, חלקם בשאלה אם מדובר במעשים פליליים וחלקם במישור הוכחת יסודות העבירה, ובהם היסוד הנפשי. נוכח ספיקות אלה, העדר אינטרס ציבורי בהמשך ההליך ונוכח העובדה שרשויות התביעה בישראל רשאיות לשקול מחדש ולחזור בהן מהגשת כתב האישום סבורים המשיבים כי אין בחזרת המדינה מכתב האישום, משום חוסר סבירות.

דיון

7.         מפסק דיננו זה אין ללמוד שהוכחו - או שלא הוכחו - מעשים המהווים עבירה. פסק דין זה מבוסס על העקרון המקובל עלינו מימים ימימה שלא להתערב בהחלטת רשויות התביעה אלא במקרים נדירים בהם התגלה חוסר סבירות קיצוני. כזאת לא ניתן לומר בענייננו. לתביעה ישנם ספקות בשאלת אשמתה של המשיבה 2, גם במישור הראיות וגם במישור המשפטי, ולא נאלץ אותה במקרה זה להמשיך בהליך המשפטי בעל כורחה. ועוד: כפי שתואר, אחרי הגשת כתב האישום נעשה הסדר חדש של כל הנושא, ובנסיבות אלה מותר לתביעה לשקול אם יש עוד אינטרס ציבורי בניהול הליך הנוגע למעשי המשיבה 2 בשנים 1994-1997. יפים לענין זה דברים שנאמרו בסוגיית העמדה לדין של מי שחנק יונה מעל טבורו של אדם כאמצעי "ריפוי" (בג"צ 1096/01 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). תחילה הוגש נגד ה"מרפא" כתב אישום בשל עבירה של התעללות בבעל חיים, ואחר-כך עוכבו ההליכים. על ההחלטה לעכב את ההליכים הגישה עמותת תנו לחיות לחיות עתירה. העתירה נדחתה, וכך אמר השופט טירקל:

"2. דין העתירה להידחות.

כאמור בתגובתו המקדמית של המשיב מס' 1, השתית את החלטתו על כך שהמעשה המיוחס למשיב מס' 2 - במהותו, בנסיבותיו ובתכליתו - אינו בגדר 'התעללות' במובן סעיף 2(א) לחוק, ובודאי שלא מבחינתו הסובייקטיבית של המשיב מס' 2 שסבר שהמעשה שעשה יש בו כדי לרפא את חולה הצהבת. עוד סבר 'כי מכל מקום השימוש בכלי הפלילי במקרה זה הינו מרחיק לכת מבחינת השיקולים של אינטרס הציבור, ויש בו כדי לחרוג מאמות המידה הנדרשות כתנאי להעמדה לדין פלילי'. הודגש כי המשיב מס' 2 העיד על עצמו, בהודעתו במשטרה ובבקשתו לעיכוב ההליכים, 'כי הוא איש חרדי, אשר כלל לא התכוון לצער בעלי חיים והאמין בתום לב כי במעשהו הוא מרפא בני אדם', כי התעללות בבעלי חיים היא בעיניו בגדר איסור הלכתי, ו'כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע כך סתם בבעלי חיים בהיותו אדם חרדי המקפיד על קיום האיסורים ההלכתיים'. בבקשתו לעכב את ההליכים ובתשובתו המקדמית הוסיף המשיב מס' 2 והרחיב בענין האחרון וכן היפנה לספרי מנהגים שבהם הוכר השימוש ביונים לצרכי מרפא.

3. אין אנו רואים צורך לחוות דעה בשאלה אם ניתן לראות בארוע הנדון 'התעללות', כמשמעותה בסעיף 2 לחוק, או בשאלה אם נתקיימה אצל המשיב מס' 2 מודעות ליסודות של 'התעללות' אסורה לפי החוק. בעינינו השאלה העיקרית היא אם לוקה החלטתו של המשיב מס' 1 על פניה בפגם מן הסוג שיש בו עילה להתערבותנו בשיקול הדעת הרחב שמסור למשיב בכגון דא. (ראו, בין היתר, בג"צ 233/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"ג (4) 356; בג"צ 935/89 גנור ואח' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"ד(2) 485;; בג"צ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נ"ד(1) 659). על כך יש להשיב בשלילה."

            והוא הדין בענייננו.

7.         על כן נדחתה העתירה ביום שמיעתה. לא יהיה צו להוצאות.

8.         המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

                                                                                                            ש ו פ ט ת