השופט י' עדיאל:
1. האם חייבת המדינה לבקש את הסגרתו, או בהעדר הסכם הסגרה, העברתו לישראל של אזרח העומד לדין במדינה זרה כדי שיישפט בישראל, כאשר אם יורשע בה צפוי הוא לעונש מוות או כאשר הדין הפלילי הנוהג בה אינו מאפשר לנאשם עיון מוקדם בראיות התביעה? זאת השאלה העולה בפנינו בעתירה זו.
עובדות
2. ב-24 בפברואר 2004 נעצר אלי מימון-כהן (להלן: העותר) בבנגקוק, בירת תאילנד, בחשד לרצח. העותר הואשם ברציחתה של קרול, גרושתו ואם ילדיו (להלן - המנוחה). ב- 22 באפריל השנה הוגש נגדו כתב אישום. לפי הדין התאילנדי, באם יורשע צפוי העותר לעונש מוות.
בא-כוח העותר פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש שזה יפעל להסגרתו או להעברתו של העותר לישראל ולהעמדתו לדין כאן, הן משום שבתאילנד צפוי לו עונש מוות, והן משום שסדרי הדין בתאילנד אינם מבטיחים, לטענתו, משפט הוגן לעותר. יתר על כן, טען בא-כוח העותר, לישראל יש סמכות לשפוט את העותר על מעשיו בתאילנד, משום שהן העותר והן קורבן המעשה הנם אזרחים ישראליים. למקרים כאלה נועדה התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין, כפי שעוגנה בסעיפים 14 ו-15 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בעקבות תיקון 39, ועל המדינה לממש סמכות זו.
פנייתו של העותר נענתה בסירוב. באת-כוח המדינה השיבה כי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה היא שאין לבקש הסגרה במצבים כאלה, כאשר העבירה מתבצעת בשטחה של מדינה זרה. יתר על כן, בין ישראל לבין תאילנד אין הסכם הסגרה. העובדה כי ההליך הפלילי בתאילנד שונה מההליך בישראל אינה מצדיקה אף היא בקשת הסגרה. עם זאת נציגת היועץ המשפטי לממשלה, גב' קאהן הוסיפה כי אם העותר יורשע ודינו ייגזר למיתה, ישראל תשקול לבקש עבורו חנינה.
טענות הצדדים
3. בפנינו חזר בא-כוח העותר, עו"ד שפטל, על עיקרי הטענות שהעלה בפני היועץ המשפטי לממשלה. דיני העונשין של ישראל חלים, לטענתו, על האירוע שבו הן החשוד והן הקורבן הנם אזרחים ישראליים וקיים אינטרס ציבורי מיוחד שאירועים מסוג זה יידונו בבתי המשפט בישראל. לטענתו, העובדה שהתחולה הפרסונאלית של דיני העונשין עוגנה בחוק הישראלי בעקבות חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), התשנ"ט-1999 (ס"ח 1708, התשנ"ט, 138), אשר אסר הסגרת אזרחים אינה יכולה לגרוע מכלליותה של לשון החוק.
הקשיים בהם תיתקל מערכת המשפט בבואה לנהל את הליך המשפטי נגד העותר בישראל, בעוד העדים והראיות מצויים בתאילנד, אינם עומדים, לגישתו של העותר, כנגד האפשרות שייגזר עליו בבנגקוק דין מוות. יתר על כן, כתנאי להעברתו של העותר ארצה דורשים שלטונות תאילנד לקבל ממנו הודאה מלאה במעשיו, מה שיפשט במידה רבה את ההליך בארץ.
מערכת אכיפת החוק שלנו, טוען בא-כוח העותר, סולדת מעונש המוות ואינה גוזרת עונש מוות אף על גרועים שבמרצחים. לכן, נוכח האפשרות כי ייגזר על העותר עונש כזה, אין זה סביר לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לגזר הדין, בתקווה כי מלך תאילנד ישעה לפנייתה של מדינת ישראל, אם תבוא, וימתיק את עונשו של העותר. שיקולים הומניטאריים והחמלה היהודית מחייבים, לשיטתו של העותר, לנסות ולמנוע את הוצאתו להורג, לפני שייגזר עונשו למיתה ולא לאחר מכן. בסרבו לפעול להסגרתו של העותר התעלם היועץ המשפטי לממשלה משיקולים מרכזיים אלה. שיקול נוסף, המחייב לשיטתו של העותר, לפעול למען הסגרתו מתאילנד הנה הסולידאריות היהודית, המחייבת את ישראל, כמדינה יהודית, לנסות לחלץ את העותר מידי ערכאות זרות, שם הוא צפוי לעונש כה חמור. המשיבים התעלמו גם משיקול זה, מה שפוגם באורח קשה בסבירות החלטתם.
באת-כוח המשיבים, עו"ד קהאן, טוענת מנגד כי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה היא שעל נאשם להישפט במקום ביצוע העבירה. לשיטתה, הסמכות הטריטוריאלית של דיני העונשין היא הסמכות העיקרית והסמכות הפרסונאלית הנה סמכות משנית ונלוות אליה. העבירה לכאורה בוצעה בתאילנד ולכן אין מקום לבקש את הסגרתו של העותר כדי שיישפט בישראל. ישועתו של העותר אינה יכולה לצמוח מסעיף 14 לחוק העונשין, משום שסעיף זה, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, הנו סעיף שיורי, כאשר ההנחה היא שהקורבן מוגן קודם כל על-ידי דיניה של המדינה בה בוצע הפשע והסעיף נועד לתת מענה אך לאותם מקרים בהם עניינו של הקורבן אינו מוגן כדבעי על-ידי המדינה בה בוצעה העבירה. אשר לסעיף 15 לחוק העונשין, טוענת המדינה כי סעיף זה נועד ליתן מענה למצבים בהם למדינה יש אינטרס לשפוט את אזרחיה אף-על-פי שביצעו עבירה בחו"ל, או במקרים בהם אין אפשרות להסגירם למדינת החוץ בה בוצעה העבירה, אך הוא לא נועד לאפשר לאזרח ישראלי המבצע עבירה בחו"ל לבחור לעצמו את הפורום שישפוט אותו.
המשיבה אינה כופרת בערכו של השיקול ההומניטארי ובערך הסולידאריות היהודית, אך ערכים אלה, לגישתה, יש לאזן אל מול ערכים ואינטרסים אחרים. פנייה לשלטונות תאילנד בבקשה להקל בעונשו של העותר, אם ייגזר עליו עונש מוות, מקיימת את האיזון הדרוש. מה גם שלאור ניסיון העבר, פנייה מסוג זה עשויה להועיל. במהלך הדיון הודיעה באת-כוח המדינה, בשם שר המשפטים, כי אם ייגזר על העותר עונש מוות, ישראל תבקש להמתיק את עונשו.
בחינת ההחלטה - השיקולים הנוגעים לעניין
4. את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יש לבחון בזיקה לשיקולים הנופלים בשלושה מישורים. המישור הראשון והצר הוא המישור הקשור לתכליתו של מוסד ההסגרה. המישור האחר, הרחב יותר, עניינו בשיקולים הקשורים לתכלית האכיפה של החוק הפלילי. המישור השלישי, הרחב ביותר, כולל שיקולים הנובעים מערכים ועקרונות כלליים שביסוד שיטתנו המשפטית, הם נוגעים לשאלה הכללית של חובת המדינה כלפי אזרחיה הנמצאים מחוץ לתחומה, ונגזרים גם מחוקי היסוד, אשר צריכים לעמוד לנגד עיניה של כל רשות בבואה לקבל החלטה.
העתירה בראי דיני ההסגרה
5. בהעדר הסכם הסגרה בין ישראל לבין תאילנד, אין מדובר בהליך זה בהסגרה. מדובר בבקשה, שאינה נסמכת על הסכם בין מדינתי, להעביר את העותר לישראל כדי שיעמוד לדין בישראל ולא בתאילנד. בהעדר הסכם הסגרה, תאילנד גם אינה חייבת להיענות לבקשה כזאת של ישראל, מה שאינו מצדיק, לגישתו של העותר, הימנעותה של ישראל מלנסות ולנקוט בצעד זה אשר עשוי למלטו מעונש מוות. עם זאת, מוסד ההסגרה הנו המוסד המשפטי הקרוב ביותר להסדר אליו שואף העותר. לפיכך, יש לבחון את בקשת העותר, בראש ובראשונה, על רקע תכליותיו של מוסד משפטי זה.
6. בהקשר למוסד ההסגרה יש להבחין תחילה בין הסגרת מבוקשים על-ידי ישראל, היינו הסגרת מבוקשים השוהים בתחומה של ישראל למדינות חוץ המבקשות את הסגרתם, לבין הסגרת מבוקשים אל ישראל, היינו הסגרת מבוקשים השוהים מחוץ לתחומה הטריטוריאלי של המדינה וישראל מבקשת ממדינת חוץ בה הם שוהים להסגירם אליה על מנת שיישפטו כאן.
7. חוק ההסגרה מטפל בהסגרות משני הסוגים, (הגם שעיקרו מוקדש להסגרה מהסוג הראשון), אך הדין החל על שני סוגי ההסגרות שונה בתכלית.
החירות שלא להיות מוסגר היא זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: