אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק בג"ץ 3194/10

פסק-דין בתיק בג"ץ 3194/10

תאריך פרסום : 23/03/2011 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון
3194-10
23/03/2011
בפני השופט:
1. מ' נאור
2. נ' הנדל
3. ע' פוגלמן


- נגד -
התובע:
1. לאה צוריאנו
2. מאיה נוסבאום

עו"ד אליעד שרגא
הנתבע:
1. שר הביטחון
2. ראש המטה הכללי
3. הפרקליט הצבאי הראשי
4. רפאל פרץ

עו"ד אבינעם סגל-אלעד
פסק-דין

השופט נ' הנדל:

רקע עובדתי ודיוני

1.        עותרת 1, לאה צוריאנו, היא אימו של גיל ז"ל. עותרת 2 מאיה נוסבאום, היא אימו של אסף ז"ל. הבנים נולדו בשנת 1973. שניהם שירתו כלוחמי יחידת החילוץ בהיטס של חיל האוויר. גיל ואסף נהרגו במהלך שירותם הצבאי, באוגוסט 1992. העתירה המתוקנת דורשת בעיקר מתן צו נגד מינויו של הרב רפאל פרץ כרב הצבאי הראשי (להלן: "משיב 4") עקב מעורבותו בתאונה שהובילה למות הבנים. 

           בלילה שבין 9 ל-10 באוגוסט 1992, במהלך אימון מנוף הרמה של יחידת החילוץ של חיל האוויר, נפלו גיל ואסף אל מותם. האימון נועד לתרגל עליית הלוחמים וירידתם, כמחלץ ומחולץ, במנוף הצלה של מסוק יסעור, בזמן שהמסוק מרחף מעל שטח האימון. בעת שגיל ואסף היו מול פתח המסוק, נקרע לפתע כבל המנוף ושניהם נפלו מגובה של כ-50 רגל. גיל נמצא ללא סימני הכרה. אסף התלונן על כאבים בגבו ודקות ספורות לאחר מכן איבד את הכרתו. קברניט המסוק - הוא משיב 4, רס"ן רפאל פרץ (כתוארו דאז), הזעיק מיד מסוק חילוץ רפואי ונחת במקום האסון. הבקר הקרקעי שהיה במקום הנפילה החל מיד בטיפול רפואי בלוחמים, ואליו הצטרף הבקר האווירי שהיה במסוק. שני הבקרים, שהיו חובשים מוסמכים, עשו כל שביכולתם מבחינה רפואית להציל את גיל ואסף, עד שהגיע המסוק עם הצוותים הרפואיים. זאת, כפי שנקבע בדו"ח תחקיר אירוע שהונפק על ידי ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס א' וינוגרד (להלן: "דו"ח ועדת וינוגרד"), שגרעינו הקשה יוצג להלן. לאחר ניסיונות מספר של החייאה וייצוב שנעשו בשטח על ידי הצוותים הרפואיים, הוטסו גיל ואסף לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נקבע מותם.

           מיד לאחר קרות התאונה, מינה מפקד חיל האוויר (להלן: "מח"א") דאז, האלוף הרצל בודינגר, ועדת חקירה בראשותו של אל"מ שמעון בן נר, שמטרתה בדיקת הסיבות שגרמו לקריעת הכבל (להלן: "הוועדה הראשונה"). הוועדה גבתה עדויות רבות ואף ערכה בדיקות וניסויים רבים בכבלים. מסקנתה היא שהכבל נקרע כתוצאה משילוב נדיר של מספר גורמים שנוצרו על ידי פעולתו של המכונאי המוטס אשר הפעיל את המנוף. לשיטתה, קריעת הכבל נבעה מנפילת הלוחמים על כבל עודף רפוי והיווצרות מכת נגיפה, אשר הביאה לכשל הכבל. הוועדה העירה מספר הערות בקשר לתרומת מפקד הטייסת ומפקד יחידת החילוץ להתרחשות התאונה. מח"א אימץ את מסקנות הוועדה ובהסתמך עליהן קבע 31 מטלות ליישום בחיל האוויר.

           במקביל מונתה ועדה נוספת לחקירת התאונה בראשותו של תא"ל במיל' גיורא זורע (להלן: "ועדת זורע"). שתי הוועדות פעלו במקביל. ועדת זורע לא הצביעה חד משמעית על הכשל שגרם לאירוע. עם זאת, מנתה היא 6 סיבות אפשריות אשר ייתכן וגרמו לכשל, מבלי לקבוע איזו מהן בעלת הקשר הסיבתי הדומיננטי ומהי מידת תרומתה לאירוע, אם בכלל. האפשרות של קריעה עקב כבל עודף רפוי ומכת נגיפה נראתה גם לוועדת זורע כאפשרות סבירה. גם חוקרי מצ"ח אימצו את ההסבר לפיו הכבל נקרע כתוצאה מהיווצרות מכת נגיפה. פרקליטות חיל האוויר החליטה שאין יסוד להעמיד לדין או לנקוט בהליך משמעתי כל שהוא נגד מי מהמעורבים באירוע בשל העדר תשתית ראייתית לכך. הפרקליט הצבאי הראשי (להלן: "הפצ"ר") סמך ידו על החלטה זו.

           עם קבלת ממצאים אלו, פנו העותרות ליועץ המשפטי לממשלה והלינו על ההחלטה שלא להעמיד לדין את מי שזוהו על ידן כאחראים לתאונה. משהושבו פניהן ריקם, עתרו לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לחייב את היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") ואת הפצ"ר להעמיד את האחראים לדין פלילי או משמעתי, כאמור. הפצ"ר והיועמ"ש שקלו שנית את העניין. הפצ"ר הורה על הליך של נזיפה אדמינסטרטיבית נגד מפקד הטייסת ומפקד יחידת החילוץ בשל ליקויים בתכנון התרגיל. היועמ"ש מצידו בחן את הראיות שנגבו על ידי הוועדה הראשונה וקבע על פיהן כי היה לכאורה מקום להגיש כתב אישום פלילי נגד המכונאי המוטס. מח"א מינה ועדת חקירה נוספת, שלישית במספר, בראשות סא"ל ברוך רגב אשר בחנה אפשרויות או תרחישים נוספים לקריעת הכבל. ממסקנות הוועדה עלה כי הסבירות שהכבל נקרע במכת נגיפה הייתה נמוכה. לא הוצגה אלטרנטיבה אפשרית לקריעת הכבל. מח"א אימץ את חוות דעתה של הוועדה השלישית והעדיפה על פני האחרות שניתנו. בעקבות מצב דברים זה, חזר בו היועמ"ש מהחלטתו להעמיד לדין את המכונאי המוטס הואיל ובנסיבות שנוצרו, עם ביטול מסקנותיה של הוועדה הראשונה, נעדרה התשתית הראייתית שעל פיה ניתן להעמידו לדין.

           כמתואר בדו"ח וינוגרד, ביקר בית משפט זה בהחלטתו מיום 8.8.1995 את התנהלות צה"ל בכל הנוגע לעדכון המשפחות בדבר מות יקיריהן באופן שהועבר אליהן מידע קטוע, "בלתי מדויק ואולי גם מוטעה" והותרתן בתחושה קשה שהרשויות אשר טיפלו בעניין ניסו להעלים מהן את אשר אירע באמת. עם זאת, לא מצא לנכון בית משפט זה להתערב בשיקול הדעת של היועמ"ש והפצ"ר.    

           העותרות פנו לשר הביטחון בדרישה למנות ועדת חקירה מטעמו, על פי סעיף 537 לחוק השיפוט הצבאי. שר הביטחון הודיע כי מח"א מינה ועדה נוספת, הכוללת מומחים מן המגזר האזרחי, לברר את נסיבות תאונת הכבל, בראשותו של תא"ל הררי. העותרות הגישו עתירה נוספת לבית משפט זה במסגרתה עתרו להקמת ועדת חקירה לפי חוק השיפוט הצבאי. עתירתן נתקבלה והוחלט על הקמת הועדה בראשות השופט וינוגרד, שהוזכרה לעיל. ועדה זו מונתה על-ידי הרמטכ"ל. על אף הוראות הפיקוד העליון הקובעות שדיוני ועדת חקירה שנתמנתה לפי חוק השיפוט הצבאי יתנהלו בדלתיים סגורות, בני משפחותיהם של גיל ואסף הורשו לצפות בדיונים באמצעות טלביזיה במעגל סגור. למשפחות ולבאי כוחן ניתנה האפשרות להביע את עצמם הן בראשית עבודתה של הוועדה, לפני שמיעת העדויות והן לאחריה.

           לאחר הדברים האלה, בחוות דעת בנויה לתלפיות הפרושה על פני 146 עמודים, הציגה ועדת וינוגרד את ממצאיה ומסקנותיה (יוני, 1997). לענייננו, די אם נציג בשלב זה את החלק האופרטיבי הנוגע למינויו של משיב 4:

"..בהתייחס לכל העדויות הרפואיות ששמענו, וקראנו, ושפורטו בהרחבה בפרק הדן בטיפול הרפואי, הסיכויים להצלת חייהם של גיל ואסף היו קטנים ביותר, אם בכלל... מה היה צריך להיות מקומו של הקברניט בזמן האירוע האם יכול הקברניט לצאת מתא הטייס, ומה עוד היה על הקברניט לעשות?.. במכלול השיקולים אותם שקל הקברניט בהחלטתו היכן להיות, הנימוק כי מתא הטייס הוא ניהל בדרך טובה יותר את הפינוי, היה לדעתנו מוטעה. מקומו, בהיותו המפקד הבכיר בשטח, היה בזירת ההתרחשות, כלומר ליד הנפגעים... הקברניט הוסיף והסביר כי הנחית את המסוק בנקודת נחיתה מוגבלת בגודלה ובעלת שיפוע גדול (כשבע מעלות) שהייתה הנקודה האפשרית הסמוכה ביותר אל הנפגעים (פרט לנקודת הנפילה עצמה שהייתה נוחה וטובה יותר, אולם מסיבות מובנות לא ניתן היה לנחות בה), כשלצידו טייס משנה שאינו אלא נווט בהכשרתו. בתנאים אלה, סבר הקברניט כי חובתו להשאר ליד הגה המסוק... אנו בקרנו בשטח והתרשמנו שמקום הנחיתה היה אכן הנקודה היחידה שהתאימה לנחיתה בסמיכות למקום הנפילה... מסירת ההגאים לידי הנווט, הייתה מהווה סיכון ממשי למסוק על יושביו, סיכון שבנסיבות המקרה, היה בלתי סביר לחלוטין ואסור היה לקחתו... במצב דברים שכזה, קמה חובתו של המפקד, הקברניט, לשגר אל הנפגעים את הנווט... לכך חשיבות רבה בהיבט של מנהיגות צבאית... לדעתנו טעה הקברניט בהמנעותו משיגור הנווט אל הנפגעים ואנו ממליצים למח"א להעיר לו על כך" (עמ' 69-71 לדו"ח).

           לגישת העותרות בעתירה זו - לו היה דואג משיב 4 לפינויים המיידי של הבנים במסוק לבית החולים כשעדיין היו "במצב חיים" עם פגיעתם בקרקע במקום זימון צוות חילוץ כונן של יחידת החילוץ מבסיס תל נוף המצוי במרכז הארץ; לו היה יוצא לראות במו עיניו את אשר ארע ליקיריהן; לו היה מורה ליתר הלוחמים ולמכונאי המוטס לצאת לסייע לאותו לוחם בן 19 שטיפל בבנים הפצועים קשה לבדו, בחושך מוחלט ללא תאורה ואף נמנע מלהורות לטייס המשנה לרדת מהמטוס על מנת לבחון את המצב ולקחת החלטות פיקודיות על אופן הטיפול והחילוץ המיטבי - הרי שעל פי קו זה, יכול וחיי בניהן היו ניצלים.

           להשלמת התמונה הדיונית, יצוין כי משיב 4 החל במילוי תפקידו כרב הצבאי הראשי ב-1.6.2010. במסגרת עתירה זו, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו לא יחל משיב 4 במילוי התפקיד. בקשה זו נדחתה ע"י חברי השופט ע' פוגלמן, תוך ציון כי "לא תהיה מניעה ליתן סעד אפקטיבי בהליך זה גם בלא שניתן צו ביניים, אם תהיה עילה לכך".

דיון

2.        כל סוגיה משפטית המונחת בפני בית המשפט לובשת מעטפת עובדתית קונקרטית. התשתית העובדתית הנדרשת בענייננו היא דו"ח וינוגרד המלא - זאת כפי שהבהרנו בהחלטה קודמת. זוהי המסגרת הקובעת. אמנם קיימים קשיים מעשיים בבדיקה מחודשת של דו"ח שהוגש לפני 14 שנה, אולם קושי זה אינו הסיבה העיקרית שבגינה אין להתערב בממצאים העובדתיים שבו. הטעם המרכזי הוא היות הדו"ח רציני, ממצה ויסודי. פרק שלם ייחדה הוועדה לבחינת התנהגות משיב 4. לא הוגשה כל השגה כלפיו. יסודותיו לא עורערו. הדבר מודגש, הואיל וכתב העתירה חורג בחלקו מן התשתית העובדתית האמורה. אין זה אומר שהעותרות אינן רשאיות להסתייג מהמינוי של משיב 4 לתפקיד הרב הצבאי הראשי, אך הדיון יתנהל מבחינה עובדתית בהתאם למתווה שהוצג בדו"ח וינוגרד המלא. לכך יש להוסיף, שהעניין נבדק פעמים מספר ב"גלגולים" של הוועדות השונות, עד שבעקבות עתירה שהוגשה לבית משפט זה הוקם המנגנון שערך את דו"ח וינוגרד. כאמור, לא הוגש כל הליך נגד קביעותיו. במצב דברים זה, ועל מנת להבהיר מהו מתחם התשתית העובדתית, ראוי להעמיק בחלקים הרלוונטיים של הדו"ח.

           על פי ממצאי הוועדה, הפרש הזמן בן 45 דקות בהגעת הלוחמים לבית החולים אילו פונו מיד במסוק ממנו נפלו, לא היה מכריע לגבי הישארותם בחיים. על פי עדויות רופאי בית החולים סורוקה, המצב בו הגיעו החיילים היה בפועל מצב של מוות. לדברי רופאים אחרים שהעידו, גם אם הבנים היו מגיעים לפתח בית החולים כעבור 10-15 דקות מזמן הנפילה - כאשר על פי ממצאי הוועדה במצב המהיר ביותר הם לא היו מגיעים אלא כעבור 25-30 דקות - הסיכויים להישארותם בחיים לא עלו על 5%. כמה מהרופאים העריכו את הסיכוי אך ב-2%-1%. זאת, בגין הפגיעה הקשה באבי העורקים ובאיברים פנימיים אחרים של אסף והעדר סימני חיים מלכתחילה בגיל. לדברי הרופאים, גם אם היו מצליחים להחיותם לאחר ניתוחים מורכבים, הייתה סבירות גבוהה (כ-80%) שהם היו נפטרים כעבור זמן קצר. עם זאת, צוין בדו"ח, כי הובאה דעה חולקת של פרופ' ריביקנד אשר העריך כי היה סיכוי שהנפגעים, למצער אסף, היו נותרים בחיים אם היו מגיעים לבית החולים 10-15 דקות לאחר הנפילה ולא כ-80 דקות לאחריה, כפי שהגיעו בפועל. לדעת פרופ' ריביקנד, שיטת פינוי מיידי עדיפה על שיטת ייצוב ופינוי. דא עקא, הוועדה לנה בעומקו של דבר וקבעה כי שיטה זו איננה עדיפה בהכרח ובאופן מוחלט על פני השיטה האחרת, אשר לא מעטים דוגלים בה. צוין, כי הזנקת אנפת כוננות מבסיס חיל האוויר בחצרים, חלף הטסה במסוק יסעור מבסיס חיל האוויר בתל נוף - כפי שבוצע, הייתה מקצרת את זמן הטיסה מהבסיס למקום הנפילה וממנו לבית החולים לכ-25-30 דקות מרגע הנפילה. המשמעות היא, אל נכון, שניתן היה לפנות את שני הפצועים באנפה בזמן טיסה קצר יותר מהמזמן בו הוטסו ביסעור, אך עם צוות רפואי אחד בלבד ולא שניים, כפי שהיה בפועל. בהתאם לנתונים שהוצגו בפניהם, קבעו חברי הוועדה כי הם אינם סבורים שיש מקום לבקר את שיקול הדעת וההחלטה לשלוח את יסעור החילוץ מבסיס חיל האוויר בתל נוף ולא את האנפה מבסיס חצרים. הפרש זה של כ-10 דקות לא היה בו להציל את חיי הלוחמים. מכאן, הזעקת צוות החילוץ מבסיס תל נוף במרכז הארץ הייתה סבירה, בניגוד לטענת העותרות.

           העותרות משיגות על החלטת משיב 4 שיתר הלוחמים וכן המכונאי המוטס יישארו בבטן המסוק, כך שחובש אחד נאלץ לטפל בשני הפצועים. על פי העובדות שנקבעו בדו"ח, הבקר הקרקעי שהיה במקום הנפילה החל מיד בטיפול הרפואי ואליו הצטרף הבקר האווירי שהיה במסוק. שניהם, שהיו חובשים מוסמכים, טיפלו בפצועים עד שהגיע המסוק עם שני הצוותים הרפואיים. באשר לפעולות החובשים, כשירותם, שיקול דעתם ואיכות הטיפול שנתנו בשטח, העידו הרופאים שהגיעו במסוק הכוננות, וכן רופאים אחרים, כי עקב הערכת החובשים שמדובר בפגיעות בעמוד השדרה ובהעדר ציוד התמיכה הנדרש, השיקול שלא לפנות את הנפגעים מיד ולהמתין למסוק החילוץ היה שיקול נכון. כן נקבע על ידי עדים אלה כי העזרה הרפואית שהוגשה לנפגעים הייתה כנדרש. החובשים פעלו לפי מיטב הכשרתם, יכולתם והבנתם את מצב הפצועים. חברי הוועדה דחו את הדעה החולקת שהושמעה על ידי פרופ' ריביקנד וד"ר הרדן, אשר הוזמנו לפי בקשת העותרות. באשר לסיוע על ידי החובשים שנשארו במסוק שלטענת העותרות היו צריכים להישלח על ידי משיב 4 לסייע לחובש שטיפל בבנים, נקבע, שהיה בידי החובשים האחרים, הגם שהיו חסרי ניסיון, לסייע לעבודת החובשים המנוסים יותר אף אם הסיוע לא היה משנה באופן מהותי את מצבם של הנפגעים. וכך נאמר, בזו הלשון:

"אי שיתופם במתן עזרה, בנתונים שהיו ידועים באותה עת, הייתה טעות הן של הקברניט (משיב 4) והן של הבקרים/חובשים. השיקול היחיד שהיה צריך לעמוד לנגד עיני הקברניט והחובשים היה: ניצול כל היכולות המצויות כדי לסייע, אפילו במידה קטנה, לפעולות העזרה הראשונה וההחייאה. שיקול זה היה צריך לדחות כל שיקול מורלי או אחר. משהיו במקום שני חובשים נוספים, גם אם בלתי מנוסים ובלתי מוסמכים, הייתה חובה להזעיקם אל הנפגעים ולהסתייע בהם ככל הנדרש בהגשת העזרה...ההסתייעות בחובשים מוסמכים שהשתתפו באימון במסוקים אחרים או בצוותים אחרים, אפשר שהייתה מקילה, על עבודת החובשים תמיר ואבינעם, אך ספק אם סיועם היה תורם להצלת הנפגעים" (שם. בעמ' 58).

           על פי עדויות הרופאים, האפשרות שחובשים אחרים היו מאבחנים אחרת את מצב הפצועים היא נדירה. גם אם היו מורים על פינוי מיידי, ייתכן ולא היה נחסך זמן כלל. לא ניתן היה להנחית מסוק נוסף במקום הנפילה. אפילו והיה ניתן, ההשפעה על הצלת חיי הבנים הייתה מועטה, אם בכלל. פעולות הרופאים שהמשיכו לאחר הגיעם לשטח בפעולות החייאה במשך 15 דקות ולא ביצעו פינוי מיידי, מצביעות לפי ממצאי הוועדה על כך שאף הם לא הגיעו לאבחנה שונה מזו של החובשים. עולה שגם אם נכחו בשטח הנפילה מיד בקרותה, לא היו מורים על פינוי מיידי. האמור מלמד כי פינוי מיידי - בין אם משיקולי זמן ובין אם מחמת מתן טיפול שונה - לא היה משפיע על הצלת חיי אסף וגיל. חברי הוועדה בחנו מבחינה היפותטית כיצד הייתה משפיעה נוכחותו של רופא צמוד בתרגיל. בעניין זה קבעו כי התוצאה לא הייתה משתנה מהותית.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ