השופט צ' זילברטל:
1. בשנת 1956 התפרסמה הודעה בדבר הפקעת קרקע שבה יש לעותרת זכויות. בשנת 2012 הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה שבה נטען, כי היא זכאית לפיצוי כספי בעבור הקרקע שהופקעה. במסגרת התביעה הגיש שמאי מחוז חיפה, לבקשת המשיבה 1, שומה ביחס לסכום הפיצויים המגיעים לעותרת בגין זכויותיה במקרקעין. בשומה הוערך כי העותרת זכאית לפיצויים בסכום כולל של 566,687 ש"ח.
2. כעולה מן העתירה ומן התגובה לה, ביום 22.8.2013 נחתם בין הצדדים לתביעה הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, שבגדרו הוסכם כי ישולם לעותרת פיצוי בגובה השומה שהוגשה במסגרת התביעה (בסך של 566,687 ש"ח) וזאת לצורך "סילוק סופי מוחלט וגמור של כל תביעות התובעת [העותרת - צ.ז] מכל סוג ומין בעבר, בהווה ובעתיד בגין המקרקעין נשוא כתב התביעה". עוד נאמר בהסכם הפשרה, כי עם קבלת סכום הפיצוי עליו הוסכם, לתובעת או למי מטעמה לא תהיינה "תביעות ו/או דרישות כלשהן כנגד המדינה בכל הקשור למקרקעין נשוא כתב התביעה" (ת"א 25941-07-12 עבדאלגני נ' מדינת ישראל (22.8.2013)). כעולה מתגובת המשיבות, ביום 8.9.2013 הועבר סכום הפיצוי במלואו לידי העותרת.
3. ביום 5.2.2013 הגישה העותרת למשיבה 2 (להלן: ועדת ההשגות) השגה על סכום הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה, בטענה כי בשומה נפלו פגמים שונים שבגינם יש מקום לשום מחדש את סכום הפיצוי לו היא זכאית.
4. ביום 12.2.2014 דחתה ועדת ההשגות את השגת העותרת על הסף. יצוין, כי המשיבה 1 לא הגישה תשובה להשגה, והחלטת ועדת ההשגות ניתנה על יסוד ההשגה ונספחיה בלבד. בהחלטתה עמדה ועדת ההשגות על כך שכינונה נעשה במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, ס"ח התש"ע 2228 (להלן: תיקון פקודת הקרקעות) ועל פי הוראות המעבר שנקבעו בו התיקון יחול רק על קרקעות שהודעה באשר לרכישתן פורסמה לאחר יום תחילתו של החוק (15.2.2010). בהחלטה נאמר, כי ההודעה באשר להפקעת המקרקעין נשוא ההשגה פורסמה כבר בשנת 1956 ועל כן התיקון לפקודת הקרקעות, שבגדרו עוגנה אפשרות לפנות לוועדת ההשגות, לא חל בעניינה של העותרת ו"לפיכך הכרעה בסכסוך על סכום הפיצויים בגין ההפקעה חורגת מסמכויותיה הפונקציונאליות של הוועדה [ועדת ההשגות - צ.ז.]". ועדת ההשגות לא הסתפקה בנימוק זה והזכירה גם שהשומה עליה מבקשת העותרת להשיג ניתנה במסגרת תביעת פיצויים אשר נדונה בפני ערכאה משפטית ו"ועדת ההשגות, לפי מהותה וסמכויותיה על פי הפקודה, אינה ערכאת ערעור על הליכים בעניין פיצויי הפקעה שהתנהלו בערכאה משפטית אחרת".
5. לאחר שניתנה החלטת ועדת ההשגות, הוגשה העתירה דנא, שבגדרה מבקשת העותרת שנורה לוועדת ההשגות לדון בהשגתה על שומת הפיצויים לגופה. בעתירה נטען בעיקר כלפי הקביעה לפיה לוועדת ההשגות אין סמכות לדון בהשגה נוכח הוראות המעבר שנקבעו בתיקון לפקודת הקרקעות. בין היתר, נטען כי לתיקון לפקודת הקרקעות היבטים מהותיים והיבטים דיוניים, והסעיפים העוסקים בוועדת ההשגות הם דיוניים ולכן יש להחילם באופן פרוספקטיבי, קרי, גם על הליכים תלויים ועומדים.
6. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. תחילה נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, שכן הלכה למעשה מבקשת העותרת לשנות את סכום הפיצויים לאחר שזה נקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ועל כן על העותרת לפעול בדרך של הגשת בקשה לביטול פסק דין, אם יש בידה עילה לטעון לביטולו. עוד נאמר, כי לא נפל פגם בפרשנות שנתנה ועדת ההשגות להוראות המעבר שנקבעו בתיקון לפקודת הקרקעות, ואשר על-פיה סמכותה אינה משתרעת על קרקעות שהופקעו ושהודעה באשר לרכישתן ניתנה לפני תחילתו של התיקון. בעניין זה מפנה המדינה לפסק הדין בבג"ץ 2245/13 סמואל נ' שר הפנים (15.5.2014) ולקביעותיו באשר לתחולת התיקון לפקודת הקרקעות. המשיבות מדגישות בתגובתן, כי בעלי מקרקעין אשר ההודעה על הפקעתם ניתנה לפני מועד כניסתו לתוקף של התיקון לפקודת הקרקעות רשאים להשיג על הצעת הפיצוי מטעמה של המשיבה 1 בדרך של פניה לבית המשפט המתאים. לטענת המשיבות, גם אם תתקבל הטענה בדבר תחולתו הפרוספקטיבית של התיקון לפקודה, הרי שגם בכך אין כדי לסייע לעותרת וזאת מאחר שלוועדת ההשגות אין סמכות לדון בהשגה על סכום פיצויים שנקבע בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
דיון והכרעה
7. לאחר העיון בעתירה ובתגובת המשיבות הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.
בענייננו, העותרת פנתה למצות את זכויותיה בשל הפקעת המקרקעין בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך. תביעת העותרת הסתיימה במתן פסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים באשר לגובה הפיצוי בגין ההפקעה. עתה טוענת העותרת, כי הסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, מבוסס על חוות דעת שמאית שנפלו בה פגמים שונים ועל כן היא מבקשת להשיג על הפיצוי שהוענק לה במסגרתו. אף שלעותרת אכן עומדת אפשרות לתקוף את הסכם הפשרה (למשל בגין פגם בכריתה), אם קמה לה עילה שבדין לטעון זאת, אין היא יכולה לעשות זאת בדרך של פניה לוועדת ההשגות. מעבר לשאלה אם הוראות המעבר מחילות את התיקון לפקודת הקרקעות על עניינה של העותרת, הרי שבכל מקרה, התיקון לפקודת הקרקעות מקנה לוועדת ההשגות סמכות לדון בהשגתו של מי שהוצע לו פיצוי בעד הזכויות במקרקעין שהופקעו והוא חולק על גובה הפיצוי המוצע (ראו סעיפים 9 ו-9א לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943; להלן: פקודת הקרקעות) - אין זה המקרה בענייננו. כאמור, במקרה דנא טוענת העותרת שבקביעת סכום הפיצוי שבהסכם הפשרה נפלו פגמים שונים. במצב דברים זה, כפי שטוענות המשיבות, העותרת אכן רשאית לטעון נגד הסכם הפשרה, אם בפיה טענה טובה בנדון (ואין להבין מהאמור כאן שאכן יש לעותרת טענה כזו), אך זאת בדרך של נקיטת הליך משפטי עצמאי לביטול פסק הדין שבגדרו ניתן תוקף להסכם הפשרה:
"בפסיקתו של בית-משפט זה הובהר לא פעם כי פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים של הסכם ושל פסק-דין. עובדה זו משליכה על דרך תקיפתו של פסק-דין שניתן בהסכמה, באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטלו. וכך ציינה השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337:
'באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשהשעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין'" (ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (1.5.2005)).
מאחר שבענייננו טענות העותרת מופנות כלפי הנתונים שעמדו בבסיס הסכם הפשרה הרי שהדרך הדיונית המתאימה להעלות טענות אלה, ככל שבכוחן להקים עילה לביטול הסכם הפשרה, היא באמצעות נקיטת הליך לביטול פסק דין אשר יופנה לבית המשפט המוסמך (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 185 (1983)).
בנסיבות אלה, אינני סבור כי בהחלטת ועדת ההשגות לדחות את השגת העותרת על הסף נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כאמור לעיל, בנסיבות המקרה דנא, בהן הפיצוי שהוענק לעותרת נקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובהתחשב באופי טענות העותרת כלפי הסכם הפשרה, אכן לא היה מקום לדון בטענותיה במסגרת השגה המוגשת לועדת ההשגות.
8. מעבר לכך, יש מקום לציין כי על-פי סעיף 5 בצירוף עם פרט 35 לתוספת הראשונה לחוק בית משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 תקיפת החלטה של רשות לפי סעיף 9א לפקודת הקרקעות, שבגדרה נכללות גם החלטות ועדת ההשגות, צריכה להיעשות באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית משפט לעניינים מינהליים.
סוף דבר. העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבות בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ז בסיון התשע"ד (25.6.2014).