השופטת ע' ארבל:
עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר, ששימש כקצין בצבא דרום לבנון (להלן: צד"ל), להכיר בו כזכאי לשיקום במסגרת טיפולה של המנהלה הביטחונית לסיוע, ולקבל את הזכויות, ההטבות והתשלומים הנובעים מהכרה זו.
הרקע הדרוש לעניין
1. בחודש מאי 2000 יצאו כוחות צה"ל מדרום לבנון (להלן: מועד הנסיגה). עם יציאת הכוחות, חדל צד"ל מלהתקיים ואלפים מאנשיו ובני משפחותיהם, כמו גם אזרחים לבנונים נוספים שהיו קשורים לגורמי הסיוע בלבנון ועמדו בקשר עם זרועות הביטחון של ישראל, ביקשו מקלט בישראל, אשר פתחה את שעריה בפניהם.
2. בתחילה נקלטו האזרחים הלבנונים באתרי שהייה זמניים ברחבי הארץ, שבהם ניתן מענה מיידי לצרכיהם הבסיסיים. במסגרת זו נערך מיון של האוכלוסייה ונמצא כי רבים מהלבנונים אכן היו קשורים בעבר לצד"ל או לגורמי הסיוע שפעלו בלבנון. אלה הוגדרו כזכאים לשיקום וזכו לסיוע בהסדרת מעמדם בישראל וכן בדיור, ריהוט, סיוע כספי וכיו"ב. העותר נמנה בתחילת הדרך עם אוכלוסייה זו, שזכתה לטיפול שיקומי כאמור. הטיפול באוכלוסייה זו הוטל באותה עת על כתפי המנהלה הביטחונית לסיוע- (להלן: המנהלה), שהיא יחידה בשירות הביטחון הכללי, שתכליתה המקורית היא לטפל בשיקום סייענים של כלל זרועות הביטחון.
3. לאחר שהתברר כי המנהלה אינה ערוכה לטפל בהיקף כה רחב של אנשים, והדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם ייעודה המקורי לטפל בשיקומם של סייעני זרועות הביטחון, התקבלה ביום 16.9.2001 החלטת ממשלה מס' 720 (להלן: החלטה 720) שעניינה קליטת אנשי צד"ל ואנשי מנגנוני הביטחון הלבנונים בישראל. ההחלטה מעתיקה את האחריות לאנשי צד"ל מהמנהלה למשרד לקליטת עליה. אנשי צד"ל הוגדרו בהחלטה כ"אנשי צבא דרום לבנון, מנגנוני הביטחון, גורמי הסיוע האזרחי וגורמים אחרים, שעמדו בקשר עם כלל גורמי הביטחון ואשר הוכרו כ'זכאי שיקום' על-ידי המנהלה...". עם זאת, נקבע בהחלטה כי המנהלה תוסיף לטפל ב"אוכלוסייה מיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, ואשר תוגדר ותקבע על-ידה, ובכלל זה קציני צד"ל בכירים...". בהחלטה נקבע גם היקף הסיוע והדרך שבה יוסדר מעמדם של אנשי צד"ל בישראל.
4. אם כן, בעקבות החלטה 720 הועבר הטיפול ברוב אנשי צד"ל וגורמי הסיוע בלבנון למשרד לקליטת עליה, כאשר המנהלה המשיכה לטפל בחלק קטן יותר מאנשי צד"ל, בעיקר בכירים בתפקידי מ"פ ומעלה שקיבלו על עצמם אחריות רבה בעת שירותם, שהיו חשופים לסכנת חיים מתמדת בשל קשריהם עם ישראל ושרמת המחויבות שלהם לתפקיד היתה שונה מזו של שאר חיילי צד"ל.
5. בהמשך התקבלו החלטות ממשלה נוספות המסדירות את הסיוע שלו זכאים אנשי צד"ל וגורמי הסיוע. ביום 15.12.2004 פורסם חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, התשס"א-2004, אשר הרחיב את היקף הסיוע שניתן לאוכלוסיית אנשי צד"ל, כהגדרתם בחוק, בהתאם להחלטות הממשלה שהתקבלו. בשנת 2008 הועבר הטיפול בחלק מאנשי צד"ל גם לידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.
6. בשנת 2009 דחה בית משפט זה בבג"ץ 10513/05 בוטרוס סעיד נ' ממשלת ישראל (28.1.09) (להלן: בג"ץ סעיד) עתירות שהופנו נגד הקריטריונים להבחנה בין קציני צד"ל בכירים המטופלים על-ידי המנהלה, לבין יתר חיילי וקציני צד"ל. נקבע כי ההחלטה לקיים הבחנה על-פי סוג השירות, מועד השירות וטיב הסיוע והקשרים אינה החלטה מפלה. המדינה במסגרת הגבלותיה התקציביות, החלות על כל הטבה וסיוע הניתן מטעמה, הכירה בחובה לסייע לכל יוצאי צד"ל ובכל הדרגים, ואף על פי כן ראתה ליצור הבחנה בין הבכירים לאחרים, הבחנה שאין בה פסול, כך קבע בית המשפט.
7. יצוין כי במסגרת הטיפול בבג"ץ סעיד, הוחלט על הקמת ועדת חריגים שתבחן מספר מוגבל של בקשות להצטרף לשיקום במסגרת המנהלה, של מי ששירתו בצד"ל בתפקידים בכירים כגון קציני מטה חטיבתיים, סמג"דים ומפקדי פלוגות, אך לא ביום הנסיגה אלא עובר למועד זה, ותקבע אם למרות החריגה מהקריטריונים, קיימים נתונים מיוחדים המצדיקים את הענקת הסיוע גם לקצינים בכירים אלה.
8. מן המקובץ לעיל עולה כי ככלל, אנשי צד"ל זכו לסיוע מקיף מאז הגיעם לישראל, כאשר מיעוטם טופלו ועודם מטופלים על-ידי המנהלה, ואילו היתר טופלו בעבר על-ידי המשרד לקליטת עליה. לגבי אלה שאינם מטופלים על-ידי המנהלה, עיקר הסיוע הוענק בשלבי הקליטה הראשונים וחלקו מוענק אף עתה.
טענות העותר
9. כעולה מהעתירה, ביום 7.2.2011 פנה העותר לראשונה למנהלה בבקשה להכיר בזכאותו לשיקום בטיפולה על-פי הקריטריונים שבהחלטה 720 מאחר ששירת כסמג"ד בצד"ל במועד הנסיגה; לחילופין ביקש להכיר בזכאותו לשיקום בטיפול המנהלה בהתאם לקריטריונים שנקבעו לגבי ועדת החריגים. ביום 4.4.2011 נענה העותר בשלילה על-ידי המנהלה, בנימוק שאינו עומד בקריטריונים לטיפול המנהלה בהתאם להחלטה 720 ואף אינו מתאים לדיון בפני ועדת החריגים. העותר שב ופנה ביום 10.4.2011 למנהלה בבקשה לקבל את נימוקי הדחייה ולברר אם לדעת המנהלה, שירת בתפקיד סמג"ד אם לאו. ביום 22.5.2011 השיבה המנהלה כי עניינו של העותר אינו מתאים להידון בפני ועדת החריגים, שכן לא שירת בתפקיד המזכה אותו בבחינת הוועדה. התכתובת בין העותר לבין המנהלה נמשכה תקופה נוספת, כאשר העותר מוסיף ומבקש לברר מהו התפקיד שמילא בצד"ל, לגישת המנהלה, ובכל פעם נענה בשלילה ונמסר לו כי לפי המידע הקיים, הוא לא שירת בתפקיד המזכה אותו בטיפול המנהלה.
10. בעקבות זאת, הגיש העותר ביום 15.3.2012 את העתירה שלפנינו. בעתירתו מבקש העותר להכיר בזכאותו לשיקום על-פי החלטה 720, שכן שימש כסמג"ד במועד הנסיגה, ולהעניק לו את כל ההטבות הנגזרות מהכרה זו. לחילופין מבקש הוא לאשר את בקשתו לשיקום בוועדת החריגים, שכן לכל הפחות שימש כמ"פ עובר למועד הנסיגה. לטענת העותר, הוא התגייס לצד"ל בחודש מרץ 1983 ומאז ועד ליציאת כוחות צה"ל מדרום לבנון בחודש מאי 2000, שירת בצד"ל במגוון תפקידים. לדבריו, בשנת 1988 שימש בתפקיד מפקד פלוגת הכוננות בגדוד 10 בגדה המזרחית בדרום לבנון; והחל משנת 1991 ועד מאי 2000 שימש בפועל בתפקיד סגן מפקד גדוד לוגיסטי בגדוד 10. את טענות אלה גיבה העותר בתצהירים מטעם קצינים שונים בצה"ל ובצד"ל. העותר קובל על כך שהחלטות המנהלה בעניינו היו כלליות ובלתי מנומקות וניתנו ללא בדיקה עם המצהירים, אשר ביכולתם לאשר את טענותיו. לגישתו, המשיבה הפרה את חובתה לפעול ביושר ובתום-לב, ותחת זאת פעלה מתוך שיקולים זרים. הוא סבור כי החלטותיה עומדות בניגוד לדברים שנקבעו בהחלטה 720 ובבג"ץ סעיד.
תגובת המשיבות
11. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. לשיטתן, יש לדחות את העתירה על הסף מחמת הגשתה בשיהוי כבד, למעלה מתשע שנים לאחר החלטה 720 ולמעלה משנה לאחר שנדחתה פנייתו הראשונה של העותר למנהלה.
12. לגופה של העתירה, טוענות המשיבות כי מהמידע המצוי בידיהן, אשר מקורו במידע שנמסר בזמן אמת על-ידי גורמים שונים ובעיקר יחידת הקישור ללבנון, עולה כי בניגוד לטענות העותר, הוא לא שימש כסמג"ד גדוד 10 במועד הנסיגה ולפיכך אינו זכאי לטיפול המנהלה בהתאם להחלטה 720. עוד עולה כי העותר לא שירת בתפקיד מפקד פלוגת הכוננות בגדוד 10 בשנת 1988 ולפיכך גם אין מקום לבחינת עניינו על-ידי ועדת החריגים. מהמידע המצוי בידי המשיבות, לרבות מידע שמסר העותר עצמו לנציג המנהלה עם כניסתו לישראל לאחר הנסיגה מלבנון, עולה כי העותר שימש כקצין תחזוקה בדרגת סרן. המשיבות מציינות כי העותר פנה בשנת 2006 למר יוסף פלד בבקשה לעיין מחדש בסיווג הצבאי שלו ובזכויותיו. במכתב זה ציין העותר כי שירת בדרגת קצין פלוגה בגדוד 10 וכי היה אחראי לאגף התחזוקה בבסיס המשותף לצה"ל ולצד"ל, כאשר אין כל אזכור לטענתו המאוחרת כי שירת כסמג"ד. המשיבות מוסיפות כי גם בירור עם שניים מהמצהירים שתצהיריהם צורפו לעתירה, העלה כי אין בסיס לטענת העותר כי שימש כסמג"ד בגדוד 10 במועד הנסיגה. מצהירים אלה חזרו בהם מהאמור בתצהיריהם המקוריים. במצב דברים זה, כך המשיבות, אין מקום להכיר בעותר כזכאי לטיפול המנהלה ואין כל עילה להתערב בהחלטת המנהלה בעניינו.
תשובת העותר לתגובת המשיבות