פסק-דין בתיק בג"ץ 10386/05

השופטת ע' ארבל :

1.        העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נשואים זה  לזה מזה 45 שנים ומנהלים הליכים משפטיים לאורך שנים רבות בענייני גירושין, חלוקת רכוש ומזונות. הצדדים גרים באותו בית תחת קורת גג אחת, אך בהפרדה מוחלטת זה מזה.

2.        לאחר מספר הליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית הדין הרבני, שאין המקום כאן לפרטם, הגיש העותר ביום 29.4.04 תביעה לבית הדין האזורי על מנת לדון בעניין מדורה ומזונותיה של המשיבה, באופן שיאפשר לצדדים להתגרש, וזאת בהתאם להנחיות שניתנו בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול בפסק-דינו מיום 10.3.02. בדיון זה הציע העותר לחלק את ביתם של בני הזוג בעין, משמע- באמצעות קיר, כך שכל צד ימשיך להשתמש בחלק בו הוא עושה שימוש כיום.

           בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 11.7.04 טענה באת-כוחה של המשיבה כנגד סמכותו של בית הדין. שני הצדדים דחו בדיון את הצעתו של בית הדין למכור את הבית ולחלק את תמורתו כך ש-1/3 ממנה תינתן לעותר ו-2/3 למשיבה. ביום 20.7.04 נתן בית הדין האזורי את החלטתו, בה פירט שלוש הצעות לפתרון עניין המדור, וקבע כי על המשיבה להודיע לבית הדין עד ליום 5.9.04, שהוא היום שקבע בית הדין אף לסידור גט, אילו מההצעות היא מקבלת.

           המשיבה לא הודיעה לבית הדין האזורי את תשובתה, ובמקום זאת הגישה ביום 7.9.04 ערעור על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול לערעורים. במסגרת ערעור זה תקפה המשיבה את סמכות בית הדין האזורי וכן את הצעותיו. בתחילת הדיון שהתקיים ביום 16.1.05 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה להצעתו השלישית של בית הדין האזורי למכור את הדירה ולחלק את תמורתה, כך שהיא תקבל ממנה שני שלישים. לפיכך, ביום 16.1.05 ניתן פסק דין לפיו הערעור נמחק ועל בית הדין האזורי להביא לגירושי הצדדים.

           ביום 20.2.05 פנה העותר לבית הדין הרבני הגדול בבקשה ליתן לו אורכה להגשת ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 20.7.04. ביום 11.4.05 החליט בית הדין לדחות את הבקשה. על החלטה זו הוגשה עתירה זו.

3.        העותר טוען כי המשיבה נקטה בתחבולה על מנת לחסום את דרכו מלהגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי. תחבולה זו כללה, לטענתו, הגשת ערעור סרק לבית הדין הרבני הגדול, כאשר בדיון עצמו הסכימה המשיבה להצעה שסירבה לה בפני בית הדין האזורי ונטשה את טענותיה לעניין העדר סמכותו של בית הדין. העותר טוען לפגיעה בזכות הטיעון שלו ולגרימת עיוות דין על-ידי החלטה זו. לטענתו לא הגיש ערעור מלכתחילה מכיוון שסבר ששני הצדדים מסרבים ממילא להצעת בית הדין שהתקבלה לבסוף. העותר מעלה אף טענות לגופה של ההצעה- באשר לנזק שמימושה יגרום לו, ובאשר לתשתית העובדתית השגויה לטענתו עליה התבסס בית הדין בהעלותו הצעה זו. כמו כן טוען העותר כי הצעתו לחלוקת הבית בעין הינה פתרון ראוי.    

4.        דינה של העתירה להידחות על הסף באין עילה להתערבותנו. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטות אלו מצומצמת לעילות מסוימות, הכוללות חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"צ 1983/05 פינק נ' בית הדין הרבני האזורי, לא פורסם, ניתן ביום 28.6.05).

           איני מוצאת כי המקרה שבפנינו נופל לאחת מעילות אלו. המדובר במתן החלטה דיונית המצויה בסמכותו של בית הדין הרבני. המשיבה 3 נהגה כפי שמתיר לה הדין לנהוג, ולא נמצא בסיס כי נהגה בחוסר תום-לב. אעיר כי אף אם היה מוכח שהתנהלותה של המשיבה היתה בדרך של תחבולה, ספק אם היה מקום להתערבותנו בהחלטת בית הדין הרבני בנסיבות העניין. כמו כן מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה שהמשיבה הביעה בדיונים קודמים את הסכמתה העקרונית להצעה שקיבלה לבסוף. כך למשל, בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 23.1.01 נאמר שהמשיבה מסכימה להצעה זו, אך לא מסכימה להתגרש. לפיכך היה יכול העותר לצפות שיתכן והמשיבה תיענה להצעתו השלישית של בית הדין, ועל-כן אין לקבל את הסבריו באשר למחדלו מלהגיש את הערעור במועד.

           אשר על-כן העתירה נדחית על הסף.

           ניתנה ביום ט' בחשוון תשס"ו (11.11.05).

ש ו פ ט                                           ש ו פ ט ת                                          ש ו פ ט                                                                

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.