1. בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 10/12/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה את נכותו של המערער בשיעור 19% מיום 27/11/03 ("ההחלטה").
2. עניינו של המערער הוחזר לוועדה, בתוקף פסק דין מיום 30/10/12 (ב"ל 12- 02- 18584), שניתן בהסכמת הצדדים ("פסק הדין"). על פי פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס באופן מפורט ומנומק למכתב הערכת הנכות של פרופ' יואכימס מיום 15/6/11, וכן לחוות דעתו של פרופ' אופיר, ותיקבע האם יש בהם כדי לשנות מקביעתה לעניין ניכוי מצב קודם.
3. טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. לטענת המערער, קביעות הוועדה עומדות בסתירה לקביעותיו של פרופ' אופיר, מומחה בית הדין בהליך ההכרה בליקוי השמיעה, וזאת מבלי שהוועדה נימקה החלטתה. נטען עוד, כי בית הדין הכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, והוועדה אינה מוסמכת להפוך מקביעה זו.
4. לטענת המשיב, הוועדה קיימה את הנחיות פסק הדין ולא נפל בהחלטתה כל פגם משפטי. נטען כי הוועדה נימקה החלטתה כנדרש, והיא רשאית להעדיף בדיקת שמיעה טובה יותר. המשיב טען עוד, כי הוועדה לא חרגה מסמכותה והיא רשאית להפעיל את שיקול דעתה הרפואי מעבר לקביעת הנכות הרפואית.
5. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
6. ביום 10/12/12 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה לרפואת אף אוזן גרון, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לרפואת פה ולסת. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער ולדברי בא כוחו שהתלווה אליו, ורשמה אותם בסעיפים 19 ו- 20 לפרוטוקול.
לאחר שעיינה בפסק הדין, במכתב פרופ' יואכימס ובחוות דעתו של פרופ' אופיר, ציינה הוועדה כי אינה מקבלת את המסקנה שעיקר הנזק השמיעתי נגרם מחשיפה לרעש. לאור ממצאי בדיקות השמיעה שנערכו למערער - שתי בדיקות שונות שנערכו במכונים שונים - ולאור העובדה שהמערער הינו רופא שיניים שכבר שנים רבות אינו עובד, הגיעה הוועדה למסקנה כי מדובר בליקוי שמיעה שבעיקרו לא נגרם מחשיפה לרעש.
הוועדה קבעה את נכותו של המערער בשיעור 25%, וקבעה עוד כי יש ליחס את מרבית הנכות - בשיעור 15% - לליקוי גנטי. נוסף לנכות בגין ליקוי שמיעה, נקבעה למערער נכות בשיעור 10% בגין טנטון תמידי, כך שנכותו המשוקללת של המערער נקבעה על 19% מיום 27/11/03.
7. עינינו הרואות, כי הוועדה פירטה ונימקה היטב, בהתאם למומחיותה הרפואית, מדוע לא מצאה לנכון לקבל את קביעותיהם של פרופ' יואכימס ופרופ' אופיר. הוועדה הסתמכה בקביעתה על בדיקות שמיעה שנערכו במכונים שונים, והסבירה מדוע ממצאיהם אינם מצביעים על ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש. לאור האמור הגעתי למסקנה, כי הוועדה נימקה נמק היטב מדוע אין להכיר בכל הנכות בגין ליקוי שמיעה ככזו שנובעת מחשיפה לרעש מזיק.
8. נדחית טענת המערער כי הוועדה התבססה בהחלטתה על בדיקות שמיעה עדכניות והתעלמה מבדיקות שמיעה שנערכו סמוך למועד הופעת הנזק. כפי שטען המשיב, ההחלטה על איזו בדיקה להסתמך, ואיזו בדיקה מהימנה יותר מבחינה רפואית, היא החלטה רפואית, שהוועדה היא המוסמכת לקבלה, ובית הדין לא יתערב בה.
9. אשר לטענת המערער כי הוועדה חרגה מסמכותה לאור חוות דעתו של פרופ' אופיר, אשר מונה כמומחה מטעם בית הדין בהליך ההכרה: במקרה דנן, הליקוי ממנו המערער סובל בשמיעתו, הוכר לפי פסק דין של בית דין זה כ"פגיעה בעבודה". פרופ' אופיר, המומחה מטעם בית הדין, קבע בחוות הדעת, ששימשה בסיס להכרה, כי מלבד ההשפעה של החשיפה לרעש קיימים גורמים נוספים, אם כי לדעתו השפעתם פחותה מזו של החשיפה לרעש. הוועדה נשוא הערעור קבעה אף היא כי קיימת נכות כתוצאה מהחשיפה לרעש. לכן, קביעתה אינה סותרת את האמור בהליך ההכרה. קביעתה המקצועית של הוועדה, לפיה קיים ליקוי גנטי שבגינו יש לבצע ניכוי של שיעור הנכות הכולל - אינו סותר את עצם ההכרה, ואף אינו סותר את האמור בחוות הדעת בהליך ההכרה, המכירה אף היא, כאמור, בקיומם של גורמים נוספים שהשפיעו על ליקוי השמיעה, מלבד החשיפה לרעש. ההלכה היא כי רק שלילה מוחלטת של עצם הפגיעה בעבודה בעקבות החשיפה לרעש תהווה חריגה מסמכותה של ועדה רפואית בהתייחס לליקוי שמיעה שהוכר על ידי פקיד התביעות או על ידי בית הדין (ראו: עב"ל 472/07
משה ביטרן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18/1/2009).
לאור האמור, נדחית טענת המערער ואין לומר שהוועדה חרגה מסמכותה.
10. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהוועדה פעלה בדיוק על פי הנדרש ממנה בפסק הדין. קביעת הוועדה בדבר העדר קשר סיבתי מנומקת ומפורטת, ולא מצאתי שנפלה בהחלטתה טעות משפטית.
11. לאור כל האמור, הערעור נדחה.
12. אין צו להוצאות.
13. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.
ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ג, (05 מאי 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.