1. שתי שאלות ניצבות לפנינו בהליך זה. האחת - האם זכאי התובע לגמלת נכות כללית, אף כי היוון את קצבת הנכות מעבודה שהיה זכאי לה, ולמרות הוראות סעיף 320(ג) לחוק; והשניה - האם הפעילה פקידת השיקום את שיקול דעתה כראוי, עת נעתרה לבקשת התובע להוון את יתרת קצבת הנכות מעבודה שלה היה זכאי התובע.
2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:
א. התובע, יליד 1952, הוכר כנפגע עבודה בגין תאונה מיום 3.1.1991. בשל פגיעה זו נקבעה לו דרגת נכות מעבודה בשיעור של 30% ממועד זה.
ב. התובע ביקש להוון את כלל גמלתו לנכות מעבודה וזו בוצעה בארבעה מקטעים, כדלקמן:
ג. בחודש 3/1993, ביקש התובע להוון חלק מקצבת הנכות מעבודה לצורך רכישת רכב והוצאות נלוות. באותה עת היה התובע חבר אגד, עבד באופן מלא, ומשכורתו הצדיקה היוון של הקצבה. הנתבע אישר היוון בשיעור של 5.2% מתוך 30% ההתחלתיים, והתובע קיבל סך של 73,000 ש"ח (נכון לשנת 1993, להלן - היוון ראשון).
ד. בחודש 10/1997, ביקש התובע להוון חלק נוסף מקצבת הנכות לרכישת דירה. באותה עת התובע המשיך לעבוד באופן מלא כחבר אגד, ומשכורתו הצדיקה היוון הקצבה. לפיכך אישר הנתבע היוון של 9.8% נוספים, מתוך 24% הנכות הנותרים, כך שבאותו מועד קיבל התובע 196,197 ש"ח (נכון לשנת 1997, להלן - היוון שני).
ה. היוון שלישי נעשה, לבקשת התובע בחודש 1/2001, לרכישת אוטובוס, אשר נועד לעזור לתובע בפרנסתו, ולפירעון הלוואות שונות. באותה עת כבר פרש התובע מעבודתו, ולאחר שנבחנה הפנסיה שקיבל כחבר אגד ותלושי השכר של אשתו, אשר הוכיחה יחד ולחוד הכנסה בטוחה וקבועה, אושר היוון נוסף של 7.6% מתוך 15% שנותרו. התובע קיבל לידיו סכום של 170,000 ש"ח (נכון לשנת 2001, להלן - היוון שלישי).
ו. בשנת 2005 חלה התובע בלוקמיה, וביקש גם גמלת נכות כללית. בקשתו נדחתה בשל זכאותו לקצבת הנכות מעבודה, שחלקה המהוון והשוטף יחדיו, עלו על גובה קצבת הנכות. התובע הגיש לבית דין נכבד זה תביעה (בתיק בל12777/05), משנדחתה תביעתו על ידי נתבע, ולאחר הבהרת המצב המשפטי לא עמד התובע על תביעתו וזו נמחקה.
ז. בחודש 6/2006, וכאשר התובע היה מודע היטב לכך שאינו זכאי לגמלת נכות כללית, ביקש התובע להוון את יתרת קצבתו, והנתבע נעתר לבקשתו זו..
3. התובע טוען כי לא חלות עליו הוראות סעיף 320(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), שכן אין מדובר בשתי גמלאות עקב מאורע אחד, אלא באירועים שאינם תלויים זה בזה. לחלופין טוען התובע כי היה אסור לנתבע לאשר ולאפשר לו להוון את החלק האחרון של גמלת הפגיעה בעבודה, שכן הנתבע צריך למנוע מצב שבו המבוטח יהוון את מלוא הקצבה שאושרה לו לכל החיים, מה גם שלא בטוח שנשקלו כל האספקטים הרלבנטיים לעניין עת אושר ההיוון. כמו כן הותרתו של התובע בלא קצבה עד הגיעו לגיל זקנה אינה סבירה ואינה מידתית בהתחשב במצבו של התובע, ובמחלתו.
4. הנתבע טוען כי תביעת התובע התיישנה הן לגבי שלושת ההיוונים הראשונים, והן לגבי הייוון הרביעי, שכן חלפו למעלה מ- 4 שנים מאז שהודע לתובע על היוון זה ועד שהגיש את תביעתו.
גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות. ההיוון שנעשה לגמלת התובע המיר גמלת נכות מעבודה. משקיבל התובע גמלה אחת, הוא אינו זכאי לגמלה נוספת בשל הוראות סעיף 320(ג) לחוק. על פי הוראות והתקנות מכוחו היה התובע זכאי לקצבת נכות כללית רק אילו גובה הקצבה היה עולה על גובה גמלת הנכות, ולא זה המצב בענייננו. היוון גמלתו של התובע נעשה כדין, ולאחר שנשקלו בכובד ראש כל השיקולים הרלבנטיים לעניין.
5.
כפל גמלאות
סעיף 320(ג) לחוק קובע כי:
"לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת -
(1) קצבאות שונות לפי חוק זה"
התובע זכאי לקצבת נכות מעבודה ולגמלת נכות כללית, ולמעשה קיבל, בעקבות ההיוון, את קצבת הנכות מעבודה במלואה. העובדה שהתובע היוון את קצבת הנכות מעבודה שלה היה זכאי אינה מאיינת לא את עצם תשלום הקצבה, ולא את הזכאות לתשלומה, אלא משנה את מועד התשלום בלבד. משכך, חלות על התובע הוראות ס"ק 320(ג) הנ"ל. יש לדחות את טענת התובע כי הסעיף הרלבנטי לענייננו הינו סעיף 320(ג)(2). בעב"ל 88/98 המל"ל - גדעון נאמן (ניתן ביום 11.5.06), נפסק במפורש כי מבוטח שקיבל מענק לפי הוראות סעיף 113 לחוק, המהווה היוון של קצבת הנכות מעבודה, אינו זכאי לקצבת נכות כללית.
6.
האם הנתבע פעל כדין עת נעתר לבקשת התובע להוון את יתרת קצבת הנכות מעבודה?
התובע טוען כי היה אסור לנתבע לאשר ולאפשר לתובע להוון את החלק האחרון של קצבת הנכות מעבודה בשל מצבו הבריאותי, ומשום שאי אפשר לדעת מה ילד יום. כמו כן זכותו של האדם לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גם המישור היחסים שבין הנתבע כגוף ציבורי והתובע כאדם פרטי.