רקע ועובדות:
1. בפני תביעה כספית ליתרת חוב בגין הסכם ליסינג ותביעה שכנגד לתשלום יתרת כספים שנגבו ביתר בגין עיסקה זו.
התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") הינה חברה אשר עוסקת בתחום של השכרה תפעולית של כלי רכב. נתבעים מס' 1 ו - 2 והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים") הינם חברה העוסקת בתחום הנדסת מים ומנהלה, אשר ערב לקיום חובותיה, בהתאמה.
2. ביום 27.03.03 נחתם הסכם שכירות מס' 20495 (להלן: "הסכם השכירות") בין התובעת לנתבעים ולפיו שכרה נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") מהתובעת, בין היתר, רכב מסוג וולבו מ.ר 7630235 (להלן: "הרכב"). הסכם השכירות נחתם לתקופה של 44 חודשים כאשר בסופם תעמוד לנתבעת אופציה לרכישת הרכב כמפורט בהסכם השכירות (ראה: נספח א' לנ/1). בהסכם השכירות נקבע כי דמי השכירות בגין הרכב ויעמדו על סך 6,269 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ ובצמוד למדד הבסיס שנקבע בהסכם השכירות וכן כי דמי השכירות ישולמו בכל 5 לחודש לתקופה של 44 חודשים, וזאת החל מיום 5.04.03 וכלה ביום 05.11.06.
הנתבעת שילמה את תשלומי השכירות האמורים במשך 15 חודשים, עד ליום 05.06.04. ממועד זה עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה הנתבעת, היא חדלה לשלם את דמי השכירות החודשים. ביום 12.08.04 השיבה הנתבעת את הרכב לתובעת. הרכב הוחלף בעסקת חליפין ע"י התובעת ביום 21.01.05 לפי שוויי מכירה של 160,000 ש"ח כולל מע"מ.
טענות התובעת:
3. לטענת התובעת הנתבעת הפרה את הסכם השכירות עקב קשיים כלכליים אשר בגינם הפסיקה את תשלומי השכירות. הנתבעת ניסתה למכור את הרכב בעצמה ומשלא עלה הדבר בידה, השיבה את הרכב לתובעת וביקשה את עזרתה במכירתו. הרכב נמכר ע"י התובעת בעסקת חליפין של רכבים לפי שווי מכירה 160,000 ש"ח כולל מע"מ. התובעת סבורה כי שווי המכירה הינו מחיר ראלי לרכב בהתחשב בהפחתות המופיעות במחירון הרכב של לוי יצחק, נכון למאי 2005, החודש בו הושלמה לטענת התובעת מכירת הרכב. ההפחתות אותן ביצעה התובעת הן: 10% בגין קילומטראז', 14% בגין שימוש של חברה, 11% בגין מכירה בטרייד אין. סה"כ מדובר בהפחתה של 35% משווי הרכב שעמד נכון למאי 2005 על סך של 235,000 ש"ח.
התובעת צירפה לסיכומיה פירוט חובם הנטען של הנתבעים כלפיה כאשר לפיו חבים הנתבעים סך של כ - 70,785 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. סכום זה כולל עמלת בגין מכירת הרכב בשיעור של 5% + מע"מ.
טענות הנתבעים:
4. לטענת הנתבעים אין בהשבת הרכב בטרם הסתיימה תקופת השכירות הנקובה בהסכם השכירות כל הפרה שכן הם למעשה ממשו את זכותם להשיב את הרכב לתובעת מכל סיבה שהיא וזאת בהתאם לסעיף 22 להסכם השכירות. לטענתם, לאחר השבת הרכב התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיהם כי אם גרמה להגדלתם, וזאת בניגוד לסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ובניגוד לחובת תום הלב המתחייבת מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לטענת הנתבעים התנהלותה של התובעת לא הייתה תמת לב ולא אפשרה ביקורת בזמן אמת שכן התובעת לא סיפקה כל מידע במהלך הליכי המכירה, פעלה באופן לא שקוף, וניסתה ליצור מסך ערפל על פעולותיה. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את העובדה כי התובעת לא הצליחה למכור את הרכב במשך 8 חודשים, ולא הודיעה דבר וחצי דבר בעניין לנתבעים. הנתבעים סבורים כי לא עלה בידה של התובעת להרים את נטל ההוכחה או השכנוע המוטל עליה בכל הקשור להתנהלותה לצורכי מכר הרכב וכן לצורכי סכום מכר הרכב.
באשר לסכום אותו דורשת הנתבעת כדמי שכירות מאוגוסט 2004. הנתבעים טוענים כי התובעת שוגה בפרשנות סעיף 7 להסכם השכירות, ובפרט בסעיף 7.5. הנתבעים סבורים כי היות והרכב יצא מידם שלא בהפרה של הסכם השכירות כי אם בהסכמה, אין לחייבם בדמי שכירות אלה. הניסיון לייחס לנתבעים הפרה של הסכם השכירות נועד על מנת להצדיק את ההפרה הממשית שלו בידי התובעת על דרך של מכירת הרכב באיחור כה ניכר, בעסקת חליפין, שנתוניה לוטים בערפל. לא רק זאת אלה הנתבעים דוחים את ניסיונה של התובעת לחשב את שווי הרכב לפי מחירון לוי יצחק נכון לחודש מאי 2005 ולא לפי מחירו בחודש ינואר 2005, החודש בו הועברה הבעלות ברכב.
לפי חישובי הנתבעים למעשה התובעת היא זו שחבה להם כספים אשר מעורכים בכתב התביעה שכנגד בסך של 80,000 ש"ח וזאת בנוסף לריבית והפרשי הצמדה, הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ.
דיון:
תקופת החיוב בדמי שכירות
5. סעיף 7.5 להסכם השכירות קובע כדלקמן:
"... השוכר מסכים ומצהיר כי הוא מתחייב לשלם את דמי השכירות במלואם גם אם לא ישתמש במכונית במשך תקופת השכירות או כל חלק ממנה מכל סיבה, אף אם הרכב יוצא מחזקתו של השוכר עקב הפרה יסודית של הסכם זה או כתוצאה מגיוסה של המכונית והעמדתה לשרות צה"ל ו/או כל גוף אחר בהתאם להוראות חוק רישום ציוד וגיוסו לצבא ההגנה לישראל התשמ"ז - 1987 או מכל סיבה אחרת השוכר לא יהיה זכאי לכל החזר או הפחתה של דמי השכירות. השוכר מוותר בזאת על כל טענה ו/או תביעה בנוגע להתחייבותו לתשלום דמי השכירות למלוא התקופה..."
מסעיף זה עולה כי הנתבעים התחייבו לשלם את דמי השכירות במלואם אף אם לא ישתמשו במכונית במשך כל תקופת השכירות וזאת מסיבה כזו או אחרת. הנתבעים לא המשיכו בתשלום דמי השכירות החודשיים עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו (ראה עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 24.06.07). לא הונחה בפני תשתית עובדתית ועל כן לא שוכנעתי כי יש בסיס לטענות הנתבעים כי הייתה הסכמה של התובעת לסילוק חוב זה בכך שהסכימה לקבל חזרה את הרכב ולסייע במכירתו. הדברים עולים בבירור מחלופת המכתבים בין התובעת לנתבעים (ראה נספחים: ה'1, ה'3, ה'4, ה'5 לתצהיר התובעת).
6. הנתבעים טענו בנוסף כי מדובר בחוזה אחיד. הטענה אומנם נטענה בשפה רפה אולם יש לדון ולהכריע בה. מבחינת הפסיקה הרלוונטית עולה כי המבחן לתנאים מקפחים הוא מבחן ההגינות והסבירות, לפיו תנאי מקפח הוא, אם יש בו הגנה על האינטרס של צד אחד להסכם מעבר לראוי בסוג כזה של התקשרות. התנאי הוא לא מקפח, כאשר הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי של אותו הצד (ראה: ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים, (תשנ"ד - 1994) עמ' 68 וכן ת.א. (ת"א) 76579/00 עדאס יוסף נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ, תק-של 2004 (1) 6783).
ומן הכלל אל הפרט; תחילה יש לבדוק האם הסכם השכירות נשוא הדיון הינו אחיד, ואם כן, האם יש בו תנאים מקפחים. נראה כי את המשוכה של הגדרת ההסכם כחוזה אחיד, ניתן לעבור ללא כל קושי. חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק חוזים אחדים") מגדיר חוזה אחיד בצורה הבאה:
"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם".
נראה כי ההגדרה הנ"ל מתאימה להסכם השכירות שבין הצדדים שבפניי. ברוב המקרים די בעובדה כי ההסכם מעוצב כטופס שבלוני שיש למלא בו רק את הפרטים המיוחדים לעסקה הספציפית, כדי להעיד שמדובר בחוזה אחיד (ראה: ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים,(תשנ"ד - 1994) עמ' 197). חוזה אחיד הוא נוסח של חוזה, שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש, בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים, בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם ובזהותם (ראה: ת.א. (ת"א) 76579/00 עדאס יוסף נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ, תק - של 2004 (1) 6783). לפי מבחן זה הסכם השכירות בין התובעת לנתבעים הוא אכן חוזה אחיד.
7. האם מדובר בחוזה מקפח? סעיף 3 לחוק החוזים האחידים קובע, כי תנאי בחוזה שיש בו משום קיפוח הלקוח או יתרון בלתי הוגן של הספק, העלול לקפח את הלקוחות, יבוטל ע"י בית המשפט כדי למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי שנובע מכך, שצד אחד לחוזה קובע את תנאיו, מבלי לאפשר לשני מו"מ לקביעת התנאים. סעיף 19 לחוק חוזים אחידים מעניק לבית המשפט את הסמכות לבטל תנאי מקפח, או לשנותו בקבעו: