1. לפניי תביעתו הכספית של התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי נזיקין בסך 1,000,000 ש"ח, נכון ליום הגשתה, ובכותרתה מוגדרת היא כתביעה שמהותה "רשלנות, הפרת חובה חקוקה".
2. התביעה הוגשה כנגד:
ד"ר שושנה הרשקו, הנתבעת 1, מנהלת השירות הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון (להלן: "התחנה"), ושהינה פסיכולוגית קלינית בכירה (להלן: "ד"ר הרשקו);
וכנגד הנתבעת 2, רינת פרס, פסיכולוגית שהתמחתה אז בהדרכת ברסקין בתחנה (להלן: "פרס");
וכנגד הנתבע 3, ד"ר אבי ראפס, שהוא רופא פסיכיאטר בתחנה (להלן: "ד"ר ראפס");
וכנגד הנתבעת 4, נדין ברסקין, שהיא פסיכולוגית קלינית בכירה בתחנה (להלן: "ברסקין");
וכנגד הנתבע 5, משרד הבריאות - מדינת ישראל (להלן: "משרד הבריאות"), שהוא מעסיקם הנטען של יתר הנתבעים (סעיף 29 לכתב התביעה) בתחנה.
3. עילתה של התביעה, הנדלית מכתב תביעה ארכני ומסורבל בניסוחו (שתצהיר התובע מהווה מעין חזרה מילולית לגביו), היא הליכים הקשורים במתן טיפול נפשי לתובע, שאת חוקיותם והצדקתם תוקף התובע, ובכללם: נכונות האבחון לגביו, ההסתמכות על תלונות שווא לגביו מצד אשתו לשעבר, הבקשה וההמלצה על מתן טיפול מרפאתי כפוי לו וגרימת החלטה על כך מטעם הפסיכיאטר המחוזי במחוז המרכז, ד"ר רוברטו מסטר (להלן: "ד"ר מסטר" או "פרופ' מסטר", שכן לפי תארו במועד עדותו ובפי עדים אחרים אז - כבר קודם לדרגת פרופ' דהיום), הסתרה ואי גילוי (מצד הנתבעים לתובע) של קיום 'חוות דעת נוגדת' שכתבו ד"ר מסטר (ששימש גם כמנהל בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה) וד"ר נ. גונן (מנהל מחלקה בבית חולים זה) במשך שלוש שנים שחלפו מאז כתבו אותה, שיתוף פעולה עם גרושתו (אשתו דאז), הסתמכות על תלונותיה הנוספות וגרימת אשפוזו ע"י משטרת ישראל לצורך הסתכלות במרכז לבריאות הנפש בבאר , גרימת מתח במשפחתו עד כדי גרימת גירושיו מאשתו דאז, פגיעה בגופו, בכבודו ובשמו הטוב, וסירובם להתנצל בפניו על כל אלה.
4. בישיבת קדם המשפט, בפני קודמי, הבהיר ב"כ התובע, כי שיעור הנזק וסכום התביעה (1,000,000 ש"ח) הוא פרי הערכת התובע את 'שוויין' של חמש שנות חיים 'שירדו לטמיון' בשל המעשים המיוחסים לנתבעים (עמ' 4 ).
5. לבקשת ב"כ התובע (בש"א 113534/99) הותר לו לתקן את כתב התביעה "בהשמטת שתי מילים בלבד" (כלשון סעיף 6 לבקשה), ביחס לסעיף 28 בכתב התביעה, ומהמשפט שהינו: "... התובע, שביקש בסך הכל ייעוץ
וטיפול רפואי ועזרה", ביקש בא כוחו להשמיט את המילים "טיפול רפואי", משל מדובר הדפסה שגויה מטיוטת התביעה לכתב התביעה שהוגש בפועל (סעיף 2 לבקשה, נעדרת התצהיר), ומשל במילים "ייעוץ ועזרה" לבדן - לא כלולים גם 'ייעוץ רפואי' ו'עזרה רפואית', ומשל במילים "עזרה רפואית" (כשפונים למרפאה לטיפול נפשי) לא כוללות גם "טיפול רפואי" בכלל ו'טיפול רפואי נפשי' בפרט, וד"ל.
6. התובע יליד 5.4.41 (בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית נכתב והוצהר כי הינו יליד 5.4.
98), מורה לביולוגיה במקצועו, בעל תואר ראשון, שהיה עדיין נשוי בעת האירועים נשוא התביעה לאשתו דאז, ע', ממנה התגרש בשנת 1994, ולהם שלושה ילדים: ו' (ילידת 1966), א' (ילידת 1969) ות' (יליד 1974), שהיה עדיין קטין בעת האירועים הראשונים נשוא תביעה זו.
מבוא משפטי
:
7. נפתח באיזכור מושכלות ראשונים, בקליפת האגוז:
להוכחת ההתרשלות, המיוחסת לנתבעים, באבחון התובע ובדרכי הטיפול ונוהלי הטיפול שננקטו לגביו, על התובע להוכיח כי מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות, המנויים ב
סעיפים 35+36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969, קרי - קיומם של חובת זהירות, הפרתה, ונזק שנגרם כתוצאה מהפרה זו.
חובת הזהירות כוללת בחובה שני היבטים: האחד - קיומה של "חובת זהירות מושגית", והשני - קיומה של "חובת זהירות קונקרטית", דהיינו - האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו.
ראה:
ע.א. 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז (1) 113, 122ה'-ז';
ע.א. 323/89 פכרי קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פד"י מ"ה (2) 142, 150ב'-ד'.
ללא חובת זהירות - אין עוולה:
ע.פ. 186/80 זיו יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ה (1) 760, 775ד'.
חובת הזהירות המושגית - עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הספציפי בשל סוג הנזק שהתרחש. היא נקבעת ביישום מדיניות משפטית ראויה על ידי בית המשפט ובהתאם לשיטה המשפטית ולשינויים ההיסטוריים, בהיות החיים מצויים בתנועה מתמדת:
ע.א. 343/74 גרובנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פד"י ל' (1) 141, 156;
ע.א. 451/66 שרה קורנפלד ואח' נ' שאולוב ואח', פד"י כ"א (1) 310, 324;
ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פד"י ל"ב (3) 337, 361;
ע.א. 207/79 רביב משה ושות' בע"מ ואח' נ' בית יולס בע"מ ואח', וערעור שכנגד, פד"י ל"ז (1) 533, 556;
ע.א. 145/80 הנ"ל, שם בעמ' 125ה'-ו'; ע.א. 190/81 נורית פלג נ' מדינת ישראל ואח', פד"י ל"ח (2) 55, 64ב'-ג';
חובת הזהירות הקונקרטית והמוחשית - עוסקת בשאלה אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי בתובע, בגין הנזק אשר התרחש הלכה למעשה:
ע.א. 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פד"י ל"ט (1) 113, 128;
ע.פ. 186/80 הנ"ל, שם בעמ' 775ז'-776א';
ע.א. 862/80
עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פד"י ל"ז (3) 757, 765ז'-766א'; ע.א. 145/80 הנ"ל, שם בעמ' 122ו'-ז'.