פסק-דין בתיק א 896/05

התובע, יליד 18/2/67, נפצע בתאונת דרכים ביום 26/4/04.

אין מחלוקת בדבר חובתה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה בהתאם להוראות חוק הפלת"ד.

המחלוקת מתמקדת בגובה הנזק.

בעקבות התאונה הועבר התובע לביה"ח פוריה, שם אובחן שבר של האיצטבולום עם פריקה אחורית. אחר כך הועבר לביה"ח תל-השומר. נותח ביום 30/4/04 ובוצע קיבוע פנימי של האיצטבולום. בעקבות הניתוח התפתח זיהום בפצע הניתוח, דבר שחייב ניתוחים חוזרים וניקוי הפצע וקבלת אנטיביוטיקה תקופה ממושכת.

התובע המשיך להיות מטופל בביה"ח איכילוב, שם אושפז לצורך ניתוחים נוספים עקב התפתחות זיהומים חוזרים שחייבו הוצאת המפרק, הכנסת צמנט. בעקבות אחד הניתוחים נגרמה פגיעה בעצב הפרונאלי משמאל שנותר משותק. ביום 3/7/05 בוצע ניתוח אחרון להחלפת מפרק הירך ומאז מצבו יציב.

הנכות הרפואית

פרופ' צינמן מנהל מחלקה אורטופדית ב' במרכז הרפואי רמב"ם, מונה כמומחה רפואי. להערכתו, נכותו הצמיתה של התובע בגין הפגיעה במפרק הירך משמאל היא בשיעור 40% ובגין הפגיעה בעצב הפרונאלי היא בשיעור 20%.

נכותו הרפואית המשוקללת 52%.

בחקירתו הנגדית הסביר פרופ' צינמן שהתובע זקוק לסד פיני, לקב אחד ולהגבהה בנעליים. מאחר ועבר שתי החלפות מפרק עד היום - שתיים מלאות ואחת ביניים "ששמו לו צמנט עם ספייסר כדי לתת לו אנטיביוטיקה למפרק", הוא זקוק להחלפות נוספות בטווח של בין 15 ל-20 שנה כל החלפה, במיוחד מפרק כמו של התובע שכבר עבר אירוע טראומטי ממושך בגלל הזיהום (עמ' 24 לפרוט'). לדעתו, בשלב שלפני החלפת המפרק תהיה התדרדרות בתפקודו.

לאור נסיון העבר גבי התובע יתלבטו הרופאים גבי החלפות עתידיות. בגלל הניתוחים הרבים שעבר עקב הזיהומים, שריריו נחלשו בצורה מהותית ברגל שמאל, אפשר ובעתיד הרחוק יופיעו כאבים בגב תחתון או שינויים ניווניים במפרק. השיתוק של העצב הפרונאלי גורם לכך שאין יישור בכף הרגל בצורה תקינה ואז אם הוא גורר את הרגל הוא עלול להיתקל במכשול וליפול. את הסד הפיני יש להחליף כל שנתיים. לדעתו של פרופ' צינמן אין הסבר רפואי להתכווצויות מהם סובל התובע בעיקר בלילות אולם התופעה ידועה ומוכרת לו ויש בה כאבים מאד חזקים.

פרופ' צינמן אינו תומך בטיפולים פזיוטרפיים בעתיד כי לדעתו טווח התנועה של המפרק נשמר בהליכה וזו הפזיוטרפיה הכי טובה. אין שום משמעות אם פזיוטרפיסט יניע את הקרסול למעלה ולמטה (עמ' 28 לפרוט'). דעתו העקרונית של פרופ' צינמן גבי פעילות גופנית שאין הוכחה מדעית כי היא מאריכה את תוחלת החיים ובכל מקרה גם אנשים בריאים נהנים מפעילות גופנית, ואין לכן הצדקה מיוחדת שאנשים בעלי מוגבלות כזו או אחרת יעשו אותה.

התובע היה מאושפז 143 ימים.

הנזק הלא ממוני לפי 52% נכות וימי האשפוז, כאמור - 131,857 ש"ח.

*רצ"ב חישוב המשערכת.

נתוני התובע

התובע סיים 12 שנות לימוד בבית הספר בטבריה במגמה של מכניקה, אוטומציה ובקרה, שרת בצבא, לדבריו על תקן קצין קישור, השתחרר משירותו הצבאי בשנת 1991 בפרופיל 97 והתחיל לעבוד בעירית טבריה כגובה ארנונה ומנתק מים. בשנת 1996 הועבר הטיפול באכיפה מטעם העיריה לחברת גבייה חיצונית "מילאון". כל עובדי האכיפה פוטרו והוא היה מספר חודשים מובטל. למד בקורס קונדיטורים מטעם משרד העבודה במשך 8 חודשים וקיבל הסמכה של קונדיטור. בפברואר 1997 התחיל לעבוד בחברת "מילאון" שסיפקה, כאמור, שירותי גבייה לעירית טבריה ולרשויות נוספות. תפקידו האחרון היה מנהל אכיפת גבייה. אריה אופק ששימש כמנכ"ל בחברת "מילאון" ייעד את התובע לתפקיד של אחראי על התיאום והקישור מול הרשויות המקומיות ברמה ארצית.

בעדותו של אופק הוא אישר את קידומו המהיר של התובע בחברת "מילאון", את מיזוגה של "מילאון" בחברת "מילגם שירותי לעיר בע"מ" בשנת 2005 ואת אופן ביצוע תפקידו של התובע שחייב עבודה פיסית די משמעותית בנוסף לאחריות ניהולית.

לאחר התאונה נענה להפצרותיו של התובע ומצא לו עבודה בחברה החדשה, מילגם, שתתאים למוגבלות שלו. התובע משמש כעוזרו האישי ביישום תוכנת האכיפה בחברה. עבודתו בחצי משרה, גם בשעות בהם הוא נמצא הוא מתלונן על כאבים ויש שהוא לא מגיע לעבודה בכלל.

שוכנעתי כי פציעתו של התובע בתאונה, ובמיוחד הסיבוך הזיהומי שהצריך ניתוחים, טיפולי אנטיביוטיקה ממושכים ואשפוזים ארוכים, פגעו באופן ממשי ביכולתו התפקודית והוא באמת ובתמים סובל מכאבים ביום ובלילה, באופן שמשבש את אורחות חייו הרגילים. למרות כך, הוא עשה מאמצים ניכרים לשקם את עצמו, במידת האפשר, הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית. באופן כללי ניתן לומר כי סימני הסבל וההתייסרות ניכרים עליו כל העת.

התובע גרוש ויש לו שני ילדים - נבו יליד 1993, ויהב יליד 1997. הוא מקפיד על ביקורי הילדים אצלו לפי הסדר הגירושין - פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. בנוסף, מטפל באמו הקשישה ילידת 1928 שסבלה ממחלות שונות ונזקקה לעזרתו, לפחות ברמה של האחריות האישית המוטלת עליו כבן. עד שאושרה העסקת עובדת זרה, פיליפינית, היה מטפל באמו ביחד עם עובדת של המוסד לביטוח לאומי. בעקבות התאונה העסיק עובדת ישראלית שהושיתה במקומו את העזרה לאמו.

הפסדי השכר

אני מקבלת את הטענה שהתובע נעדר מעבודתו עד דצמבר 2006 למשך 31 חודשים, גם אם חלק מהאישורים הרפואיים המפורטים ב-ת/1 הוצאו אתמול.