1. בפסק הדין שניתן ביום 29/3/04 על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א' גרוניס בהסכמת חבריו להרכב, כב' השופטת ד' דורנר (בדימוס) וכב' השופט ס' ג'ובראן) בע"א 4162/02 שהגישה התובעת שכנגד נגד הנתבעים שכנגד, הורה בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבית משפט זה על-מנת שיקבע את שיעור הפיצויים המוסכמים להם זכאית התובעת שכנגד בגין הפרת ההסכמים עימה על-ידי הנתבעת שכנגד 1 (פ"ד נח (4) 193).
מבוא
2. התובעת שכנגד הינה חברה ליזום פרוייקטים בתחום הבנייה (להלן: "
התובעת" או "
רנדור"); הנתבעת שכנגד 1 הינה חברה קבלנית המבצעת פרוייקטים בתחום הבנייה (להלן: "
הנתבעת" או
דרור מהנדסים") והנתבע שכנגד 2 היה מנהלה (להלן: "
הנתבע" או "
אורן דרור").
שלושה הסכמים אשר נחתמו בין הצדדים מהווים את הרקע לתביעה ולתביעה שכנגד אשר התנהלו ביניהם בבית-המשפט המחוזי.
3. במחצית השנייה של שנת 92' הזמינה רנדור מדרור מהנדסים עבודות קבלניות לצורך בניית שני פרוייקטים של בתי מגורים, האחד בקרית גת והשני ביפו (להלן: "
הסכם קרית גת" ו-"
הסכם יפו"). דרור מהנדסים אומנם החלה בבנייה, אך ביום 8/4/93 הוחלט בינה לבין רנדור על ביטול הסכמים אלה, ודרור מהנדסים הפסיקה את עבודות הבנייה בטרם הושלמו הפרוייקטים. רנדור התקשרה עם שתי חברות קבלניות נוספות, אך זו אחר זו הן כשלו להשלים את עבודות הבנייה עד שלבסוף היתה זו רנדור אשר סיימה את הפרוייקטים בכוחות עצמה.
בשנת 93' הקימו דרור מהנדסים ואורן דרור מצד אחד ורנדור מצד שני את חברת גן הפקאן קבלנות והנדסה בע"מ (להלן: "
גן הפקאן") אשר מניותיה הוחזקו על ידם בחלקים שווים. גן הפקאן הוקמה במטרה לבצע פרוייקט בניית קוטג'ים בהוד השרון (להלן: "
פרוייקט הוד השרון"), אך ביום 30/3/93 ובטרם החלה הבנייה חתמו דרור מהנדסים ואורן דרור על הסכם פרישה מחברת גן הפקאן (נספח ג' לסיכומי התובעת) בו נקבע שאורן דרור זכאי מאת רנדור לסך של 400,000$ בתוספת מע"מ או ל-7.5% מתוך תמורת פרוייקט הוד השרון - לפי הגבוה ביניהם- עבור חלקו בייזום הפרוייקט.
משמועד התשלום שנקבע חלף ורנדור לא שילמה לאורן דרור סכום זה, הגישו אורן דרור, רעייתו רינה ינקו (דרור) ודרור מהנדסים בשנת 97' תביעה נגד רנדור, גן הפקאן ובנק אמריקאי ישראלי לבית-המשפט המחוזי, במסגרת התיק הנדון.
רנדור הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין הפרתה של דרור מהנדסים את הסכמי קרית גת ויפו, כשפיצוי זה מתקזז לטענתה עם הכספים להם זכאי אורן דרור בגין ייזום הפרוייקט בהוד השרון. בית-המשפט המחוזי דן בתביעות אלו בנפרד.
ביום 6/4/00 ניתן פסק-דין (כב' השופט א' סלטון) בתביעתם של דרור מהנדסים, אורן דרור ורעייתו, לפיו חוייבו רנדור וגן הפקאן לשלם להם את הסכום שהוסכם ביניהם, 400,000$, אשר עמד על סך 1,336,000ש"ח נכון ליום מתן פסק-הדין. עם זאת נקבע כי ביצוע פסק-הדין יעוכב עד תום הדיון בתביעה שכנגד.
ביום 25/3/02 ניתן פסק-דין בתביעה שכנגד (כב' השופט א' סטרשנוב), לפיו זו נדחתה תוך שנקבע כי רנדור אינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין הפרתה של דרור מהנדסים את הסכמי קרית גת ויפו, כאשר הטעם העיקרי לכך היה הקביעה כי היחסים החוזיים בין הצדדים נסתיימו בהסכמה מלאה וכי כל התחייבויות דרור מהנדסים כלפי רנדור הועברו לחברות אחרות. על כך ערערה רנדור לבית המשפט העליון. ערעור זה התקבל באופן חלקי, במובן זה שנקבע כי אין לפסול על הסף את זכאותה של רנדור לפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכמים בינה לבין דרור מהנדסים. כמו כן התווה בית המשפט העליון את הדרך לקביעת שיעורו של הפיצוי המוסכם בכך שקבע את הפרמטרים לביצוע החישוב, ולצורך זה כאמור הוחזר הדיון לערכאה הדיונית.
הקריטריונים לפיהם ייקבע שיעור הפיצוי המוסכם
4. סעיף 26 לשני ההסכמים קובע כי:
"במקרה והקבלן לא יסיים את העבודה במועד הקבוע בחוזה זה, יהיה עליו לשלם למזמין כדמי נזק צפויים ומוערכים מראש, את הסכום, כאמור בסעיף 9 להזמנה, לכל יום של איחור."
בהסכם קרית גת נקבע כי רנדור זכאית לפיצוי בסך 50$ עבור כל יום שחולף בין המועד שבו אמורה להסתיים העבודה בכל יחידת דיור בפרוייקט זה לבין מועד השלמתה בפועל. הסעיף המקביל בהסכם יפו קובע פיצוי בסכום של 400$ בגין כל חודש של איחור מן המועד שנקבע בהסכם זה למסירת כל אחד מהמבנים נשוא הפרוייקט.
5. בראשית דבריו בסוגיית הפיצוי המוסכם הבהיר בית המשפט העליון כי כאשר נקבע בחוזה פיצוי מוסכם עבור איחור בביצוע חיוב, יש להחיל את תניית הפיצוי המוסכם גם במקרה בו החוזה בוטל והמפר כלל לא השלים את החיוב אשר הוטל עליו, מלבד מקום בו כוונת הצדדים מלמדת אחרת. כן ציין בית המשפט שהן על-פי הפסיקה והן על-פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "
חוק התרופות"), הזכאות לפיצויים מוסכמים אינה מותנית בהוכחת נזק, לא כל שכן שיעורו.
משכך, מגיע בית המשפט העליון למסקנה לפיה האיחור שנגרם בהשלמת הפרוייקטים בקרית גת וביפו מקים כשלעצמו את זכאותה של רנדור לקבלת הפיצויים המוסכמים בהסכמים בינה לבין דרור מהנדסים.
לכאורה שיעור הפיצוי המוסכם אינו תלוי בשאלה האם האיחור בהשלמת הבנייה נגרם בשל מעשיה או מחדליה של דרור מהנדסים אם לאו, אולם השופט גרוניס קובע כי מן הדין להציב גבול לתקופה בה תחוייב דרור מהנדסים בפיצוי, שכן עם ביטול ההסכמים לא היתה לה למעשה שליטה על מועד השלמת הבנייה. לכן נקבע כי את חישוב הפיצוי המוסכם יש שלעשות רק בנוגע לאותם המבנים ולמשך אותם פרקי זמן אשר ניתן לייחס את האיחור בהשלמת הבנייה לדרור מהנדסים.
בהמשך לכך קבע כב' השופט גרוניס את הפרמטרים שישמשו לקביעת שיעור הפיצויים המוסכמים:
ראשית, לדבריו, יש לבדוק מתי הוצא היתר בנייה וניתן צו התחלת עבודה עבור כל מבנה ומבנה, כאשר דרור מהנדסים לא תחוב בגין התקופות שטרם הוצאתם של אלה. השופט גרוניס מוסיף וקובע כי נטל ההוכחה בעניין מועד צו התחלת העבודה רובץ על כתפי רנדור, שכן עובדה זו חיונית לביסוס עילת תביעתה. זאת באשר דרור מהנדסים התחייבה בהסכמים להשלים את הבנייה תוך תקופת זמן מסויימת שתחילתה ביום מתן צו התחלת העבודה. כן נקבע, כי ככל שמדובר בהיתרי הבנייה, לא ניתן להתחיל למנות את התקופה בגינה חייבת דרור מהנדסים להשלים כל מבנה ומבנה, כל עוד אסור היה לה על פי החוק להתחיל בבנייתו. בהקשר זה, מנכ"ל רנדור הודה שהאחריות להשגתם של היתרי הבניה מוטל על רנדור.
