פסק-דין בתיק א 82382/00

1. לפניי תביעה לפיצויים שהגיש התובע בגין נזקי גוף, כנגד הנתבעים, בעקבות מעשה תקיפה אותו מייחס לנתבע 1 ועקב  אחריותה השילוחית של הנתבעת למעשיו של הנתבע.

2. מעשה התקיפה תואר בהרחבה בסעיפים 3-4 לכתב התביעה:

"ביום 10.5.96, בשעה 9:30 או בסמוך לכך, נסע התובע לביתו ברח' אבא הלל, באזור התעשייה בעיר לוד. בהגיע התובע לצומת הרחובות...פנה התובע ימינה ואז שמע מספר חבטות חזקות בצד ימין ברכבו. התובע הבחין בנתבע שעבד בסמוך עם חרמש מוטורי לכיסוח דשא. התובע עצר את מכוניתו וניגש לנתבע בבקשה לקבל פרטיו ופרטי מעסיקו. הנתבע הגיב בצעקות וחבט בתובע בחרמש בידיו בעיקר בזרוע השמאלית אותה הרים התובע בניסיון להגן על פניו מפני חבטות התובע.

התובע ברח מהצומת בבהלה בעוד הנתבע רודף אחריו כאשר החרמש החשמלי בידיו. מכונית שעברה באקראי במקום עצרה והנהגת, אשר הבחינה במעשה, הפצירה בתובע להיכנס לרכב ולמצוא מחסה."

3. הנתבע הועסק על ידי הנתבעת כעובד במחלקת הגינון שלה כאשר ביום האירוע עבד באמצעות חרמש מוטורי כאמור, בקצירת דשא על מדרכות בעיר לוד.

4. התובע צרף לכתב תביעתו חוות דעתו של ד"ר ר. בנטוב, פסיכיאטר מומחה אשר קבע כי נותרה בתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% בתחום הפסיכיאטרי. בנוסף, צרף התובע חוות דעת מטעמו של ד"ר משה וסטרייך, מומחה לכירורגיה פלסטית אשר קבע כי נותרה בתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% בעקבות הצלקות שנותרו עקב האירוע.

5. מטעם הנתבעים נבדק התובע על ידי ד"ר נועה קרת, פסיכיאטרית אשר קבעה כי לתובע נכות בשיעור 10% מעברו וכי עקב האירוע לא נותרה בו נכות נפשית צמיתה. בנוסף התובע נבדק על ידי פרופ' דן מלר, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם הנתבעים אשר קבע כי עקב הפגם האסתטי הקטן שנותר בתובע, שיעור הנכות הצמיתה היא 3% בלבד.

6. לאור הפערים בחוות הדעת, מינה בית המשפט את ד"ר דניאל גרופר, פסיכיאטר, אשר העריך את נכותו הנפשית של התובע עקב האירוע בשיעור של 5% לתקופה של שנתיים וכן בשיעור של 2.5% לצמיתות. שכר טרחת המומחה שולם על ידי הצדדים בחלקים שווים.

7. הצדדים הגישו תחשיבי נזק אולם ביום 8.5.05 הודיעו הצדדים כי בהנחה ותימצא אחריות בגין האירוע, שיעור הנזק המוסכם הנו בסך של 40,000 ש"ח.

הראיות :

8. בבית המשפט נחקרו על תצהירי עדותם הראשית התובע, הנתבע וגברת הר נוף ברדה חנה- אשר הייתה הנהגת במכונית אליה נכנס התובע לאחר האירוע. כמו כן הוגש תיק המשטרה וכן הכרעת הדין הפלילית בת"פ 2316/96 אשר זיכה את הנתבע מחמת הספק. יש לציין כי בעת מתן הכרעת הדין לא עמדה בפני המוטב עדותה של הגברת חנה ברדה. הכרעת הדין לא הוגשה כראייה לאמיתות תוכנה שכן אין המדובר בפס"ד מרשיע.

עוולת התקיפה :

9. התובע מייחס כאמור לנתבע מעשה תקיפה כפי סעיף 23 פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובנוסף את הוראות סעיף 35 ו- 36 לפקודה - רשלנות.

10. סעיף 23 לפקודה קובע הגדרה רחבה מאד לעוולת התקיפה, אשר מתייחסת הן לשימוש בכוח בפועל והן לאיומים, ואשר היסוד הנפשי שבה הוא של כוונה:

 (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לעניין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

11. להבדיל מעוולת הרשלנות, בעוולת התקיפה נטל השכנוע רובץ על כתפי התובע ולצורך כך עליו להוכיח את התקיימותם של ארבעת רכיבי הסעיף: שימוש בכוח, במתכוון, נגד גופו של אדם וללא הסכמתו לכך.

12. לאחר בחינת העדויות והראיות בתיק, אני סבור כי עלה בידי התובע להוכיח כי את רכיבי העוולה וכי הותקף על ידי הנתבע. גרסת התובע נתמכה על ידי עדותה של הגברת נוף ברדה שם תיארה את מצבו של התובע עת עלה לרכבה:

"ת. הוא החזיק את יד, נראה כאילו שהיד שלו נכנסה למטחנת בשר, הוא ביקש ממני לקחת אותו לתחנת המשטרה, זה היה ברור שמישהו רודף אחריו ואת זה אני גם ראיתי ובגלל זה גם עצרתי. שאלתי אותו מה קרה ואז הוא אמר לי.