בנימין וורדה שלו
(להלן:"התובעים") הינם הבעלים של דירה בת 5 חדרים הנמצאת ברחוב השומר 9, באביחיל
(להלן:"הדירה"). בין התובעים לבין מיכל שמואלי
(להלן:"הנתבעת") נחתם הסכם לפיו הושכרה לנתבעת הדירה לתקופה של שנה, החל מיום 1.8.04 וכלה ביום 31.7.05.
דמי השכירות החודשיים עפ"י ההסכם הסתכמו בסכום של 850 דולר.
עפ"י סעיף 7 לתנאים הנוספים שבסיפא להסכם מסרה הנתבעת לתובעים שיק ע"ס 3,825 ש"ח בחתימתה משוך על בנק המזרחי ז.פ 1.8.04.
לטענת התובעים, השיק ניתן להבטחת תשלום דמי השכירות עבור חודש השכירות הראשון והיה אמור להיות מוחזר לנתבעת עם ביצוע העברה בנקאית של תשלום זה לחשבון הבנק של התובעים שפרטיו מצויינים בסעיף 6 לתנאים הנוספים שבהסכם.
טוענים התובעים, כי במועד הכניסה המתוכנן חזרה בה הנתבעת מהתחייבותה החוזית בטענה, כי הבית אינו מוכן תוך פניה לתובעים בבקשה לקבלת שוכרים חלופיים. דא עקא, התובעים בצעו בבית עבודות צבע בסוף חודש יולי 2004 בסכום של 3,500 ש"ח.
ממשיכים התובעים וטוענים, כי למרות זכותם החוקית לאכיפת ההסכם הם נעתרו לבקשת הנתבעת, לפנים משורת הדין, שלא לקבל את החזקה על הבית, אולם התנו את הסכמתם בשלושה תנאים מצטברים: שהשיק יוצג לפרעון בבנק ויפרע, שהנתבעת תהא אחראית לתשלום דמי השכירות עבור הבית עד למציאת שוכרים חלופיים, ושהשוכרים החלופיים חייבים להיות לשביעות רצונם.
בהתאם להסכמה הנדונה הוצג השיק לפרעון אך חולל.
הדירה הושכרה לשוכרים אחרים, עפ"י הסכם מיום 21.8.04 כאשר תקופת השכירות בו היא החל מיום 1.9.04 ועד ליום 31.7.05.
אי לכך, טוענים התובעים, כי הנתבעת חבה להם דמי שכירות עבור חודש אוגוסט 2004 המסתכמים בסכום של 3,825 ש"ח.
מנגד, טוענת הנתבעת, כי ביום המיועד לכניסה למושכר, ולאחר שכבר הוזמנה על ידה הובלה של תכולת הבית, נתחוור לה, כי השיפוצים במושכר לא הסתיימו והמושכר אינו ראוי עדיין למגורים. משכך, סוכם כי הסכם השכירות יבוטל. כמו כן, סוכם כי הנתבעת תשא בחלק היחסי בדמי השכירות של חודש אוגוסט, חודש בו יעמוד ביתם של התובעים ללא שוכרים.
זאת ועוד, במסגרת ההסכמות לאחר ביטול ההסכם סוכם כי גם התובעים והנתבעת יערכו חיפוש שוכרים חלופיים, בתנאי השכרה זהים. ברם, בשל חוסר תום הלב של התובעים לא נסגרה כל עסקה. התובעים דרשו מהשוכרים החלופיים שהופנו אליהם מחיר גבוהה יותר שמנדרשה. משכך, ניתן על ידה הוראת ביטול לשיק נשוא התביעה.
התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת
תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
דיון
"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר,
אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ("נבל ברשות החוזה" כלשונו של השופט אלון בע"א 148/77, בעמ' 638).
על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה. אכן, לולא היו הביטויים "אמון", "אמונה", ו-"נאמנות" תפוסים, ניתן היה לתאר את מערכת היחסים הנוצרת בין בעלי חוזה בעקבות סעיף 39 לחוק החוזים כיחסי נאמנות, כאשר בעל חוזה חייב לבצע את החוזה אמונה תוך הגשמת האמון, שהצד האחר נותן בו". בג"צ 59/80
-שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי .תק-על 80(3), 987,עמ' 989).
הנתבעת התחייבה בחוזה לשכור מהתובעים דירה לתקופה של שנה החל מיום 1.8.04 וכלה ביום 31.7.05. ברם, ערב כניסתה למושכר, טענה כי הדירה אינה ראויה למגורים. אין בידי לקבל טענה זו.
תכליתו של החוזה נקבעת על
-פי כוונתם המשותפת של הצדדים. אלה האינטרסים, המטרות והיעדים המשותפים אשר הצדדים ביקשו, מבחינתם שלהם, להגשים באמצעות החוזה - זהו 'אומד דעתם'.
אומד הדעת מהסוג הזה הוא הסקת מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן משתקפת בהסכם. התחקות אחר כוונת הצדדים לחוזה נעשית לפי הגילוי החיצוני של דעתם.
כעולה מהראיות שהוצגו בפני - כוונתם המשותפת של הצדדים, היתה - שכל עוד לא ימצאו התובעים שוכרים חלופיים לדירה, ולשביעות רצונם של התובעים, תישא הנתבעת בעלות השכירות.
התובעים מצאו שוכרים חלופיים ששכרו את הנכס כעבור חודש ימים מיום תחילת החוזה נשוא התביעה. על כן תשא הנתבעת בעלות חודש זה ואין נפקה מינה, אם שלחה הנתבעת מועמד כזה או אחר לשכירת המקום לפני כן.