מבוא
1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ש"ח בגין ליקויי בניה בדירה ברח' רבן יוחנן בן זכאי 54/1 באלעד (
להלן: "הדירה").
2. הדירה נבנתה על ידי הנתבעת, שהיא חברה קבלנית הבונה דירות בישוב אלעד.
3. הדירה נמכרה על ידי הנתבעת ביום 3.6.1998 למשה ואביבה שבתאי. החזקה בדירה נמסרה למשפחת שבתאי ביום 28.6.2000. בני הזוג שבתאי מכרו את הדירה לתובעת לפי חוזה מכר מיום 13.11.2003. הנתבעת ביצעה תיקונים שונים בדירה הן בתקופת הבעלות של משפחת שבתאי והן בתקופת הבעלות של התובעת, כאשר האחרון שבהם נעשה ביום 2.12.2003 ובגדרו תוקנו ליקויי רטיבות בחדרי הדירה (ראה טופס תיקונים נספח ה' לתצהיר יצחק ליפשיץ מטעם הנתבעת).
4. התובעת טוענת כי בדירה נתגלו ליקויי בניה שעלות תיקונם הינה 143,564 ש"ח, כעולה מחוות דעתו של מומחה מטעמה. בנוסף טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בכך שמכרה למשפחת שבתאי את חנייה מס' 15, למרות שהחנייה כבר נמכרה קודם לכן לדייר אחר. על כן, נאלצה התובעת לקנות חניות בבנין אחר, תמורת סך של 4,500 ש"ח, אלא שדיירי הבנין האחר מיררו את חייה ועל כן היא ביקשה לבטל את הרכישה אך הנתבעת סרבה לכך. הנתבעת אמנם הציעה לתובעת לקבל את חניה מס' 20 בבנין מגוריה, אך לטענת התובעת, זוהי חניה צרה מדיי.
התובעת טוענת כי נגרמה לה עגמת נפש בשל הליקויים בדירה ובשל פרשת החנייה, והיא מעריכה אותה בסכום של 40,000 ש"ח.
5. הנתבעת טוענת כי התובעת מעולם לא התלוננה על ליקויים בדירה, למרות שמדובר בליקויים שניתן היה לזהותם עובר לרכישת הדירה. בנוסף, בעת רכישת הדירה היתה התובעת מודעת לבעיית הרטיבות בה, בעייה שטופלה ונפתרה עוד בטרם הוגשה התביעה. פניותיה היחידות של התובעת לנתבעת היו בענין החנייה. באשר למקום החנייה, טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה את החניה שרכשה משפחת שבתאי, היא חניה שסומנה בתשריט המכר במספר 15, אלא שהתובעת החליטה שהיא צרה מדיי, ועל כן הסכימה הנתבעת למכור לה חניות חלופיות שמספרן 13 ו- 14, אולם התובעת החליטה לפתוח חנות קוסמטיקה בחנייה (!) ולכן השכנים התנכלו לה, והתובעת התחרטה פעם נוספת.
דיון
6. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את מהנדס הבנין ושמאי המקרקעין פנחס וימר על מנת שיחווה דעתו באשר לליקויי הבניה בדירה ועלות תיקונם. המומחה וימר ביקר בדירה ביום 8.3.2005 וערך את חוות דעתו ביום 1.5.2005. הליקוי העיקרי שהמומחה זיהה בדירה הוא ליקוי בריצוף, הבא לביטוי בכך שהריצוף בוצע עם הבדלים מהותיים בין גווני האריחים, באופן שהמראה הכללי של המשטח אינו אחיד. המומחה המליץ על החלפת הריצוף בעלות של 15,400 ש"ח. בנוסף נמצאו ליקויים בגובה דלתות היציאה למרפסת חדר דיור, בקירות התומכים בחצר, בהעדר סורגים על החלונות, בדיפון האמבט, במעקה הברזל בחצר ובצנרת הוונטה. עלות התיקון הכוללת היא 26,950 ש"ח במקרה של ביצוע על ידי התובעת, או 22,000 ש"ח במקרה של ביצוע באמצעות הנתבעת. הסכומים אינם כוללים מע"מ. משך הזמן הדרוש לביצוע התיקונים הוא 20 יום, במהלכם לא ניתן יהיה להתגורר בדירה במשך 14 יום בעת החלפת הריצוף.
הצדדים ויתרו על חקירתו של המומחה וימר, וממילא חוות דעתו לא נסתרה.
7. חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 אינו חל בעניננו, שכן אין כל חוזה מכר בין התובעת לבין הנתבעת. הדירה נרכשה מהנתבעת על ידי משפחת שבתאי, ולא על ידי התובעת. התובעת היא רוכשת דירה מיד שניה. חוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 חל אך ורק ביחסים שבין משפחת שבתאי לנתבעת. גם העובדה שהדירה נמכרה לתובעת בטרם חלפה תקופת האחריות, אינה משנה דבר, שכן תקופת האחריות היא תולדה של ס' 4 לחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973, ואם החוק אינו חל ביחסים שבין התובעת לנתבעת, ממילא לא נודעת כל משמעות משפטית לכך שבמועד הרכישה על ידי התובעת טרם חלפה תקופת האחריות.
8. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי דין התביעה להדחות משום שהתובעת לא פנתה אליה בענין ליקויי הבניה קודם להגשת התביעה, אלא אך ורק בענין הבעיה שהתעוררה לגבי מקום החניה.
התובעת העידה כי פנתה בעל פה פעמים רבות אל נציגי הנתבעת, לא רק בענין מקום החניה, אלא גם בענין הליקויים הנוספים:
"
עשרות פעמים פניתי. שולה (שולי) אמרה לי אל תמזמזי את הזמן, בגלל זה הגענו לפה. דיברתי עם יהודית ושולי על הליקויים. היה לי מצב שניתקתם לי את הטלפון כי הכרתם את הקול שלי, ואם השארתי הודעות לא התייחסתם. דיברתי על הבעיות של כל הדברים, כולל מרצפות ועוד אלף ואחת בעיות, זה לא מצב נעים להגיע למעמד הזה ..." (ע' 5 לפרוטוקול)
וכן:
"
בטלפון, הכל בטלפון עם שולי כהן ... אבל אמרתי גם עם יהודית. הדבר היחידי שאמרה לי שאני ממזמזת את הזמן ושאקפוץ לה ... אני 4 שנים רצה אחריהם בבקשה תתקנו את המרצפות שיש שם כל מיני צבעים ..." (ע' 6 לפרוטוקול)
אני מאמין לתובעת הטוענת כי פנתה בעל פה לנציגי הנתבעת בענין הליקויים, גם אם דבריה בדבר עשרות פניות נאמרו על דרך הגוזמה וההפרזה. הכלל הוא שרצוי אמנם להודיע בכתב על ליקויים, אך גם הודעה בעל פה מספקת לצורך כך. היתרון של הודעה בכתב הוא שהדבר מונע את המחלוקת הראייתית האם היתה או לא היתה הודעה על ליקויים, אך כאמור, גם הודעה בעל פה היא מספקת, בהנחה שבית המשפט מאמין כי אכן ניתנה הודעה כזו. ראה למשל ע"א 4445/90
"עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' מאיוסט
תק-על 94(2), 674 ,עמ' 677:
"
אף אם תאמר כי ההודעה על הליקויים לא נשלחה בכתב, כאמור בחוזה, עדיין אין בכך, בנסיבות המקרה, כדי לפתור את המערערת מחבותה לתיקון הליקויים. ההודעה בכתב נדרשת כדי לוודא שהמערערת יודעת על הליקויים ותוכל לתקנם כנדרש. אך במקרה הנדון אין ספק שהמערערת ידעה על הליקויים, שהרי בפועל עסקה בתיקון הליקויים. לכן, אפילו נאמר כי לא נשלחה למערערת הודעה בכתב, יש מקום להוסיף ולומר כי המערערת ויתרה על הכתב. יתירה מזאת: האם תום לב הוא מצד המערערת לומר, מצד אחד, שידעה על הליקויים, ומצד שני שאין היא חייבת בתיקונים כיוון שלא הודיעו לה על הליקויים בכתב?"
וראה גם ע"א 8939/01
אביצור נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ
תק-על 2003(3), 975 ,עמ' 977:
