כללי
1. בעלי הדין הנם בעלים של מקרקעין גובלים. לפני למעלה מחצי יובל שנים הגיע הסכסוך ביניהם לפתחו של בית המשפט. ספק אם פסק דין זה ישים קץ לפרשה, שכן אף כי על פני השטח מוצגת המחלוקת כסכסוך בדבר זכות המעבר מצד בעליו של החלק הדרומי דרך החלק הצפוני של המקרקעין, נראה כי קיימות סיבות נוספות להן שותף בית המשפט רק ברמז.
2. ההליך דנן נמשך בין היתר עקב פטירתו של אחד מבעלי הדין במהלך הדיון, תיקוני כתבי טענות וצירוף בעלי דין נוספים כמו גם חילופי ייצוג. על כך ניתן להוסיף את מורכבות המחלוקת כמו גם הנסיון, שלא נשא פרי, למצוא לה פתרון הולם מחוץ לכותלי בית המשפט.
העובדות
3. עד לפטירתה היתה מהיבה רפול גזאל דאו ז"ל (להלן: המנוחה) הבעלים של חלקה 65 בגוש 18839 מאדמות כפר ראמה שבגליל, המשתרעת על פני 2003 מטרים רבועים. המנוחה הלכה לבית עולמה בשנות הששים של המאה העשרים. יורשיה, ודיע ג'ריס דאו (להלן: ודיע) מצד אחד, ומצד שני מוריס אליאס ג'ריס דאו וחנא אליאס ג'ריס דאו (להלן: מוריס וחנא בהתאמה. שניהם ביחד ייקראו להלן: דאו), חתמו ביום 19.6.66 על הסכם חלוקה לפיו קיבל ודיע את המחצית הצפונית של החלקה ואילו דאו קבל את המחצית הדרומית ממנה.
4. מבחינה טופוגרפית האזור בו מצויה החלקה הררי כאשר המחצית הצפונית גבוהה יותר מהמחצית הדרומית. מעיון בהסכם החלוקה עולה, שהצדדים לו הסכימו כי ודיע, לו הוקצתה המחצית הצפונית, יקבל דרך מעבר לכביש הראשי בפינה הצפון מזרחית של החלקה ברוחב שני מטר. הסכם החלוקה לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין ועד היום רשומות הזכויות על שם המנוחה.
בפועל איש אינו חולק על החלוקה האמורה אם כי דרך המעבר עליה הוסכם לא הוסדרה שהרי כיום המחלוקת מתייחסת לזכות המעבר דווקא של מי שמחזיק במחצית הדרומית. כפי שיובהר להלן, נמכרו זכויות בחלקה על ידי הצדדים להסכם החלוקה ולאחר מכן על ידי חליפיהם, על בסיס ההנחה כי לכל אחד מהם חלק מסוים בחלקה.
5. בשנת 1976 מכרו ודיע ונעימה נעמה יעקוב דאו (אף היא אחת מיורשי המנוחה) את החלק המוחזק על ידם לפי הסכם החלוקה (המחצית הצפונית, הגבוהה) לחוסיין אחמד מוסטפא מנסור (להלן: מנסור). ביום 12.3.80 רכש עטאללה דואהרי (להלן: דואהרי) ממנסור 593.5 מטרים רבועים, המהווים קרוב למחצית מהחלק הצפוני של החלקה.
6. במועד בלתי ידוע מכרו דאו את החלק המזרחי של המחצית הדרומית (הנמוכה) למוחמד סעיד חוסיין (להלן: חוסיין).
במועד בלתי ידוע מכר מנסור את מה שנותר בבעלותו בחלק הצפוני של החלקה לכמיל אדיב מוסא (להלן: אדיב).
כיום לחלקה ארבעה בעלים המחזיקים כל אחד בשטח מסוים של כרבע מהחלקה. החלק הצפוני הגבוה בבעלות דואהרי ואדיב. החלק הדרומי הנמוך בבעלות דאו וחוסיין.
במהלך הדיון הלך חנא לבית עולמו ובמקומו באה יורשתו שירין נג'לה דאו אשר הצטרפה בהמשך לטיעוני מוריס.
7. המערכה הראשונה בסכסוך בשאלת זכות המעבר החלה בזמנו של מנסור, אשר בשנת 1978 פנה לבית משפט השלום בעכו בת"א 1598/78 נגד דאו בבקשה לצו אשר יאסור עליו לעבור דרך החלק הצפוני (כיום חלקו של דואהרי) לחלק שלו.
הליך זה הסתיים בפשרה לפיה סוכם כי דאו ירכשו מאת מנסור רצועת קרקע ברוחב 2 מטר במחיר ובתשלומים הנקובים בהסכם. אורך הרצועה תאם למה שהיה נחוץ לדאו כדי להגיע לביתו בחלק הדרומי. הסכם פשרה זה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לא קוים. נוכח השתלשלות העניינים בהמשך, אין כיום חשיבות מי היה המפר.
מעבר לדרוש אציין, כי דאו, ככל הנראה, לא שילם את הסכום המוסכם. הוא עצמו אינו טוען כי שילם את הכספים למנסור. בסעיף 8 לכתב ההגנה טען שמסר את התמורה המוסכמת לידי עורך-דינו (של דאו) דאז ומניח כי העבירו לתעודתו. מעבר לכך, עצם העובדה שבהמשך לא פנה לבית המשפט בתביעה לאכיפה אלא בתביעה לסעד אחר אשר הסתיימה בפשרה שונה בתכלית מזו שהושגה בהליך בינו לבין מנסור היא הנותנת, שהוא לא קיים את חלקו בהסכם.
8. המערכה השנייה החלה כעשור מאוחר יותר. ביום 11.6.87 פנה דאו בתביעה לבית משפט השלום בחיפה בת"א 5591/87 בה תבע את חוסיין ודואהרי לאפשר לו דרך מעבר. גם הליך זה הסתיים בפשרה אשר קבלה תוקף של פסק דין. לפי המוסכם, התחייבו חוסיין ודואהרי כי דאו יקבלו רצועה המשתרעת מהכביש הראשי הגובל בחזית הצפונית של החלקה ועד לנקודה שסומנה בתשריט בו מצויה נקודת הגבול הדמיונית בין המחצית הצפונית והדרומית ברוחב 1.40 מטרים, מתוכם 0.70 מטרים יופרשו על ידי חוסיין ו-0.70 מטרים על ידי דואהרי.
דאו התחייב לסלול את הדרך נמוך מדירת דואהרי בגובה חבית אחת לפחות, תוך זמן מוגדר ועל חשבונו. כן התחייב לפנות לקבלת היתר בנייה כנדרש.
הסכם פשרה זה הושג במסגרת ביקור במקום שערך בית המשפט (כבוד השופט ג'ראח) ונכחו מלבד בעלי הדין גם ראש המועצה המקומית ומהנדס המועצה, שאף הצהירו כי ישתדלו לסייע כספית בסלילת הדרך.
בשנת 1988 הגיש דאו בקשה לקבלת היתר בנייה לסלילת הדרך. דואהרי הגיש התנגדות לבקשה, שכן לגרסתו לא תאמה למוסכם. בין בעקבות ההתנגדות ובין מטעמים אחרים לא המשיך דאו בטיפול בבקשה להיתר בנייה. ניתן אפוא לקבוע כי, מטעמיו הוא, זנח דאו את הבקשה וממילא לא ניתן היתר בנייה. דאו החל לבצע עבודות לסלילת הדרך ללא היתר שהופסקו בעקבות צו שניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבנייה או לבקשתה. בהמשך גם הועמד לדין פלילי בגין ביצוע עבודה ללא היתר.
9. המערכה השלישית לא איחרה לבוא. בשנת 1989 פנה דואהרי לבית משפט השלום בחיפה בת"א 14750/89 בתביעה נגד דאו בה ביקש צו אשר יאסור עליו לעבור דרך חלקו במחצית הצפונית של החלקה. תובענה זו הסתיימה אף היא בפשרה, אשר קבלה תוקף של פסק דין ביום 27.1.93. בעיקרה יש בפשרה זו חזרה על הסכם הפשרה משנת 1987. דאו התחייב לסלול את הדרך בתוואי מוסכם אשר בחלקו מצוי במחצית הצפונית בשטח ברוחב 0.70 מטר שדואהרי התחייב להפריש לטובתו. כן התחייב דאו להעתיק על חשבונו גדר פלסטיק שבשטח דוהארי למרחק מטר מהמקום בו היתה מותקנת וכן לפנות לרשויות התכנון בבקשה למתן היתר בנייה.