פסק-דין בתיק א 69889/06

רקע

מונחת בפני תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח.

בסביבות סוף שנת 2004, פנה מר סלמה אבי (להלן: "הנתבע") אל הגב' מרציאנו ריקה ג'ורג'ט (להלן: "התובעת") והזמין ממנה שירותי תיווך לשכירת מלון בעיר תל - אביב.

לשיטתה של התובעת, הנתבע אף חתם על הסכם תיווך בו התחייב לשלם לתובעת דמי תיווך ביחס לנכס המוצג. בין היתר, הציגה התובעת לנתבע מלון ברחוב גורדון בעיר בו הופעל בזמנו בית המלון "גורדון אין" (להלן בהתאמה: "הנכס" ו - "העסק").

עובר להגשת תביעה זו גילתה התובעת כי הנתבע או מי מטעמו שכרו את הנכס האמור מבלי לעדכן את התובעת בכך ומתוך כוונה להתחמק מתשלום דמי התיווך עליו התחייב הנתבע.

לשיטתה של התובעת ועל פי ההסכם שנחתם בין הצדדים חייב הנתבע לתובעת דמי תיווך השווים לערכו של שכירת הנכס לתקופה של חודש, אשר על פי מידע שהגיעה לידיה עומד על 10,000$ ארה"ב. משכך ועקב כל האמור לעיל, הגישה התובעת תביעה זו בסך 50,000 ש"ח בהתאם לריבית עליו התחייב הנתבע לשאת בגין איחור בתשלום וזאת עד לתשלום דמי התיווך בפועל.

הנתבע, הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו, תביעה זו הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט בניסיון להתעשר שלא כדין. זאת, לאחר שהתובעת נוכחה לגלות כי העסקה אשר השתכללה בסופו של יום לא הניבה לה עמלה גבוהה כפי שציפתה.

התובעת, הפנתה את הנתבע לעסק האמור לאחר שהלה פירט בפניה את רצונו לרכוש ולהפעיל בית מלון או בית הארחה בעיר תל - אביב. העסק הופעל על ידי חברות בבעלותו של מר רוני לוי (להלן: "רוני"). התובעת לא סייעה לנתבע, לא ייעצה לו ולא ניהלה כל מגע בינו לבין רוני לאחר מכן. ניהול המשא ומתן בוצע על ידי הנתבע לבדו. עם תום המשא ומתן, נכרת הסכם בין רוני לבין הנתבע בו הנתבע רכש את מלוא הזכויות להפעיל את העסק בסך של 5,000$ ארה"ב בלבד וזאת בעקבות הפסדיו של בית המלון וכן עקב צו סגירה שאפף מעל ראשו.

בנפרד, וללא כל קשר עם התובעת, נפגש הנתבע עם בעלי הנכס, ניהל עמם משא ומתן אשר הניב את שכירת הנכס על ידי חברתו של הנתבע בכדי להפעיל את העסק. ההכרות עם בעלי הנכס נעשתה על ידי רוני בלבד כאשר לתובעת עצמה לא היה "כל יד ורגל בדבר" כאשר אף בתחילת ההתקשרות בין הצדדים לא ערכה התובעת כל היכרות ביניהם.

לדידו של הנתבע, כאשר התובעת ביקשה את עמלתה והלה הסביר לה כי העסק נרכש בסך של 5,000$ בלבד, הבינה התובעת כי עמלתה איננה מספקת. זאת, במיוחד עקב העובדה כי העסקה האמורה אף לא כלולה בהסכם עליו חתם הנתבע. או אז החליטה התובעת לדרוש מהנתבע , שלא כדין, עמלה הנגזרת ממחיר השכירות שנקבע מול בעלי הנכס.

לא זו אף זו, הנתבע הכחיש בכל תוקף את "ידיעותיה" של התובעת לעניין גובה השכירות המשולמת, כי סכום התביעה איננו ברור כלל ולא ניתן לדעת כיצד התובעת הגיע לסך של 50,000 ש"ח. יתרה מכך, לשיטתו של הנתבע התובעת איננה זכאית כלל לדמי תיווך שכן אין היא עומדת בתנאי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק") ובתקנותיו.

תביעה זו הוגשה בפסים של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות ושאר המסמכים המצויים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

התנהלות התובעת בתביעה זו עמדה לה לרועץ. לפי כתב התביעה, נראה היה כי התובעת ביקשה מבית המשפט ליתן לה סעד בהתאם לדמי תיווך בעסקת מקרקעין. בסעיף 1 לכתב התביעה נאמר כך -

"...והזמין שירותי תיווך לשכירת מלון בתל אביב"

בסעיף 3 -

"חתם הנתבע, על הסכם תיווך ביחס לכל נכס שהוצג לו,"

בסעיף 5 נאמר -