1. תביעה לביטול הסכם מכר מקרקעין.
2. התובעת הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כגוש 20334 חלקות 7 ו-10 (להלן: "המקרקעין") (בכתב התביעה נרשם חלקה 9, אך מוסכם על הצדדים כי מדובר בטעות). לטענת התובעת, היא קיבלה את הבעלות על המקרקעין במתנה מדודה אשר העבירם על שמה ללא תמורה.
עוד טוענת התובעת כי לפני כ-10 שנים הסכימה להעביר את המקרקעין ללא תמורה לבעלה המנוח, מוחמד סעיד מחאמיד ז"ל (להלן: "המנוח"). לשם כך ניגשה יחד עם המנוח ועם מר חליפה בויראת למשרדו של עו"ד רפיק ג'בארין באום אל פאחם, ושם חתמה על מסמכים להעברת המקרקעין ללא תמורה על שם המנוח.
3. בשנת 2005 ביקשה התובעת לבצע עסקת חליפין ביחס למקרקעין אחרים עם חברת הימנותא. להפתעתה, גילתה כי על אותם מקרקעין אחרים רשום עיקול לטובת שלטונות מס שבח הנוגע לחוב בגין עסקת מכירה של המקרקעין נשוא הדיון לנתבע. בבירור שערכה התברר לה כי למס שבח דווחה עסקה ולפיה מכרה את המקרקעין למנוח על-פי הסכם מכר מיום 1.3.1994 (להלן: "הסכם המכר"). התובעת "נאלצה", כך טענה, לשלם את חוב מס השבח, וכעת הינה עותרת לבית המשפט למתן פסק דין המצהיר כי הסכם המכר בטל, או כי בוטל כדין על-ידיה.
4. התובעת טוענת כי מעולם לא מכרה את המקרקעין לנתבע, וכי העסקה היחידה שביצעה הייתה העברתם ללא תמורה לבעלה המנוח. התובעת טוענת כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכי הוטעתה לחשוב כי הינה חותמת על מסמכי העברה ללא תמורה. לטענתה, אילו הייתה יודעת כי המסמכים מיועדים לעסקת מכר של המקרקעין לנתבע, לא הייתה חותמת. התובעת מדגישה כי בניגוד לאמור בהסכם המכר, לא קיבלה כל תמורה עבור העסקה.
5. הנתבע מצדו טען כי העסקה בוצעה בהסכמה מלאה של התובעת ובעלה המנוח. בהתאם למוסכם ביניהם ניגשו הצדדים לעו"ד ג'בארין, אשר הכין את מסמכי העסקה כמוסכם. לטענתו, במשך השנים דרש מהתובעת לדאוג לרישום המקרקעין על שמו, אך לא נקט כל הליך משפטי לשם כך.
6. המחלוקת המרכזית העומדת להכרעה הינה תוקפו של הסכם המכר, ואם ההסכם משקף את אומד דעתם המשותף של הצדדים. אם אקבל את גרסת התובעת כי סברה שהינה חותמת על עסקת העברה ללא תמורה לבעלה, משמעות הדבר הינה כי ההסכם בטל. לחלופין טוענת התובעת כי נפל פגם בכריתת ההסכם, וכי הינה רשאית לבטלו בשל טעות כאמור בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
תוקפו של הסכם המכר
7. בטרם נבחן את הראיות, אקדים מספר מילים על מהות טענתה של התובעת. התובעת אינה כופרת בחתימתה על הסכם המכר, אך טוענת כי לא ידעה על מה חתמה, וסברה, על-פי דברי בעלה ועו"ד ג'בארין, שמדובר בהסכם מתנה ולפיו מועברים המקרקעין ללא תמורה למנוח. התובעת מבהירה כי אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ולא הבינה את האמור במסמכים.
טענה זו הייתה מוכרת בעבר כטענת "לא נעשה דבר" - "Non est factum", ולאחרונה הוגדרה כ"הלכת האפסות", שמשמעה כי אין כל נפקות לחתימה על מסמך בנסיבות המתאימות. הלכה זו שהתפתחה בדין האנגלי, נקלטה גם במשפטנו קודם לחקיקת חוק החוזים, בע"א 413/79
אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29. גם לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סברו בתי המשפט כי ניתן להחיל את אותם כללים, שכן הנחת היסוד הינה כי מקום שבו אדם לא ידע על מה חתם, הרי שלא נוצר כלל חוזה. חוזה הוא פרי רצון משותף של הצדדים, ומשנשלל רצונו של צד כלשהו, הרי שאין בפנינו חוזה (ראה ד' פרידמן ונ' כהן
חוזים כרך ב, עמ' 685, 686).
הקביעה כי "לא נעשה דבר", דהיינו כל לא נכרת הסכם, מביאה להכרזה על בטלות ההסכם שנחתם. בכך שונה המצב ממקרה של "טעות", במובן סעיף 14 לחוק החוזים, שהרי טעות המהווה פגם בכריתה, מקימה לצד שטעה רק זכות להודיע על ביטול ההסכם. כך, למשל, אם המתקשר לא עמד בתנאי ההודעה (סעיף 20 לחוק החוזים), או אם לא התקיימו הנסיבות המאפשרות ביטול, בין על-ידי המתקשר עצמו (סעיף 14(א) לחוק) ובין על-ידי בית המשפט (סעיף 14(ב) לחוק), תידחה בקשתו להכריז על ביטולו של ההסכם, אולם אם לא נעשה דבר, אין רלוונטיות לעמידתו בתנאים כלשהם לעניין הביטול.
8. נקודת המוצא לדיון בטענת "לא נעשה דבר" - "הלכת האפסות" - הינה כי "
בדרך כלל דין הוא, שאדם החתום על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64,
שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, בעמ' 117). הטעם בדבר הינו עקרון האובייקטיביות של החוזה, דהיינו העיקרון כי חוזה שנחתם בין צדדים משקף את אומד דעתם. חוזה שנחתם מהווה בסיס להסתמכות הצדדים עליו, ולעתים אף בסיס להסתמכות צדדים נוספים, ולכן ישנה חשיבות לשמירה על העיקרון האמור.
9. בהתאם נפסק כי הנטל להוכיח כי "לא נעשה דבר" הינו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות בהליכים אזרחיים (ע"א 1548/96
בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד(2) 554, בעמ' 570).
בספרם של פרידמן וכהן לעיל, בעמ' 687, מעלים הם את הגישה לפיה ניתן יהיה לקבל את טענת "לא נעשה דבר" בהתקיימם של שני תנאים: (א) עקב הטעות נוצר שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי חתם עליו לבין המסמך שנחתם בפועל; (ב) לא היה חוסר זהירות מצדו של החותם.
הוכחת התנאי השני הינה קשה, ומוטלת על שכמי הטוען (ראה גם ע"א 36/99
יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272).
דיון בטענות
10. אקדים ואציין כי לדעתי דין התביעה להידחות, וכי שוכנעתי שהסכם המכר משקף את אומד דעתם המשותף של הצדדים. כמו כן שוכנעתי כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם שיכול להקנות לתובעת עילה לביטולו.
11. בטרם אסקור את הראיות אבהיר כי גרסת התובעת תמוהה. אם אכן הסכימה התובעת להעביר את המקרקעין ללא תמורה לבעלה, הרי שזה יכול היה לעשות במקרקעין כרצונו. אין חולק, וגם התובעת לא הביאה ראיה אחרת, כי העסקה עם הנתבע נעשתה על דעתו של המנוח. מכיוון שכך, והואיל והתובעת הסכימה כי בעלה יעשה במקרקעין כרצונו וירכוש בהם את מלוא הזכויות, מה לה כי תלין על עסקה בה נמכרו המקרקעין לנתבע תמורת תשלום למנוח?
מכל מקום ובלא קשר לאמור, עולה מהראיות כי הסכם המכר נעשה גם על דעת התובעת ובהסכמתה המלאה, ועל כן דין תביעתה להידחות.
12. בהסכמת הצדדים זימנתי לעדות כעד מטעם בית המשפט את עו"ד רפיק ג'בארין, אשר ערך והכין את מסמכי הסכם המכר, ואשר בפניו נחתם ההסכם.