הסכסוך בתמצית
1. לאדרי היה מוסך באזור התעשיה בית שאן. בשנת 1998 הוא מכר אותו לדדון, בהסכם בכתב שנכרת ביניהם, שכלל גם הסכמה על העסקתו של מאיר אדרי במוסך לאחר מכירתו. בחלוף חודשים אחדים הפסיק דדון את העסקתו של מאיר אדרי במוסך, על שום שגילה, לטענתו, כי האחרון מעל באמונו.
מכאן באה תביעתו של אדרי נגד דדון, ובה הוא טוען, כי לא מכר את המוסך לדדון כי אם מכר לו מחצית מן המוסך על מנת לכונן שותפות (בחלקים שווים בין השניים), שתנהל את המוסך מכאן ואילך. הוא טוען, כי הסכם המכר שבכתב לא נעשה כי אם למראית עין. על כן הוא עותר להצהיר על קיומה של השותפות, ומבקש להורות על פירוקה.
דדון כופר בטענות אלה. הוא טוען, כי רכש מאדרי את המוסך כולו, על מנת לנהל מוסך רווחי תחת המוסך הכושל שניהל אדרי לפניו. הוא טוען, כי הפסקת העסקתו של מאיר אדרי במוסך באה על שום שהוא, דדון, גילה, כי אדרי מעל באמונו, ושילשל תקבולים של המוסך לכיסו. להגנתו מוסיף דדון; תביעה נגדית, בה הוא עותר להשיב את הכספים ששילם לאדרי ביתר עבור רכישת המוסך; הוא מבקש להשיב לידיו כספים שנטל אדרי מקופת המוסך שלא כדין; הוא מבקש לחייבו בפיצוי על הכפשת שמו ברבים לאחר שהפסיק לעבוד במוסך; ועוד כהנה וכהנה נזקים והפסדים שגרם לו.
2. זהו, איפוא, הסכסוך בתמצית רבה. אנו נקטנו לשון יחיד, כשדיברנו אודות דדון ואדרי, אף כי לצידו של מאיר אדרי עומדת, בתביעתו, גם חברה שלו, שבאמצעותה הוא ניהל את המוסך, ולצד שאול דדון עומדות אשתו לאה דדון, והחברה שבאמצעותה הוא מנהל את המוסך. כך ננהג גם בהמשך, וננקוט לשון יחיד, משום הנוחות, אלא אם נהיה צריכים להבחנה בין היחידים שנזכרו זה עתה.
3. בטרם ניפנה לפרוס פריסת יתר של הטענות נציין, כי עם פרוץ הסכסוך פנה אדרי בתביעה לבית משפט השלום בבית שאן. עם הגשת התביעה הוא ביקש ליתן צו זמני, שתכליתו - הותרתו של אדרי בתוככי המוסך, בכדי שיוכל להמשיך לשמש שותף בשותפות, אותה כוננו - לטענתו - הצדדים בהסכם בעל פה. בקשה זו של אדרי נדחתה, לא בלי שהשופטת מביעה את מורת רוחה מהסתרת תמונת המצב לאשורה, ובכלל זה פרטים רבים בעלי חשיבות להכרעה בסכסוך. ראה כך אדרי, ומחק את תביעתו בבית משפט השלום והגישה - בכסות אחרת - לבית משפט זה, והנה גם כאן חזר וביקש ליתן צו זמני, אותו ביקש גם בבית משפט השלום. בקשתו ליתן צו זמני נדחתה גם בבית משפט זה (בידי כב' השופט ה' חטיב).
4. מכאן אנו פונים, כמובטח, לפריסת יתר של טענות הצדדים, ותחילה - אדרי.
התביעה
5. משנת 1982 מנהל מאיר אדרי (התובע 1) מוסך באיזור התעשיה בית שאן. המוסך משמש לתיקוני מכונאות, פחחות וצבע. הוא נמצא במבנה, שנשכר מ'מבני תעשיה בע"מ', בעלת המבנה. הבעלות במוסך היתה לחברה-התובעת 2, שמאיר אדרי הוא בעל השליטה בה. מאיר אדרי, שהוא מכונאי לפי עיסוקו ובעל הסמכה לעיסוק בפחחות וצבע, הוא שניהל את המוסך.
6. כתב התביעה מתאר את הישגיו המרשימים של המוסך משך שנות פעילותו, את המוניטין הרב שעשה לו, על שלל הלקוחות שפקדו אותו, לפי מספרם ולפי טיבם (חברות ביטוח, קיבוצים וכד'), כשהוא מעסיק 5-10 פועלים מקצועיים ושאינם מקצועיים, ומכניס 150,000 ש"ח עד 200,000 ש"ח 'ומעלה' מידי חודש.
7. חרף כל אלה נקלע המוסך ל'קשיים תזרימיים', כך ממשיך כתב התביעה ומתאר. כאן נכנס לתמונה שאול דדון (הנתבע 1) והציע לאדרי לכונן שותפות לניהול המוסך. ההצעה נתקבלה, ובחודש יוני 1998 נכרת הסכם שותפות בעל פה בין הצדדים, כך כתב התביעה. הכריתה על פה נעשתה לפי דרישת דדון. לפי תוכנו של הסכם השותפות הנטען - דדון ירכוש מחצית הזכויות במוסך ויהא שותף בחלקים שווים עם אדרי. תמורת מחצית הזכויות התחייב דדון לשלם לאדרי 190,000 ש"ח. מכאן ואילך יפעל המוסך תחת שמו של דדון, כך ביקש האחרון - זו טענת התביעה - הואיל ורק כך יוכל דדון להגיע לידי הסדרים נוחים עם בעלי החוב. עוד הוסכם, כי אדרי ימשיך בניהול המוסך כבעבר (בתמורה לשכר חודשי של 8,000 ש"ח נטו), בעוד שאול דדון יעסוק בענייניו הכספיים של המוסך ופרסומו (ויקבל אף הוא שכר חודשי בן 8,000 ש"ח). דדון התחייב, כך טענת אדרי, למשכן דירה לטובת אדרי, על מנת להבטיח את קיום התחייבויותיו שלפי הסכם השותפות.
8. עוד טוען כתב התביעה, כי את הסך של 190,000 ש"ח התחייב דדון לשלם לפי אחת משתי חלופות שהועמדו לרשותו, האחת - על ידי תשלום ישיר לבעלי החוב, והאחרת - על ידי כך שהמוסך ישלם לבעלי החוב את הסך הנ"ל (190,000 ש"ח), והתשלום ינוכה מחלקו של דדון ברווחי השותפות.
9. כתב התביעה מוסיף עוד ומתאר, כי לאחר שנכרת הסכם השותפות בעל פה דרש דדון מאדרי, ביום 21.6.1998, כי ייערך ביניהם הסכם כתוב למראית עין, לפיו אדרי מוכר ללאה דדון (נתבעת 2, היא אישתו של שאול דדון) חלק מתכולת המוסך. קיומו של הסכם זה חיוני היה, כך השמיע דדון באוזני אדרי, על מנת להקל על דדון להגיע להסדרים נוחים עם בעלי החוב. אדרי התנגד בתוקף לחתימה על מסמך, שאיננו משקף את המציאות. אלא שמשהובטח לו, כי המסמך איננו בא במקום הסכם השותפות שנכרת בעל פה - הסכים לחתום עליו. המסמך נחתם לבסוף ביום 3.8.1998 (מסמך זה נכנה להלן - 'הסכם המכר' או 'ההסכם').
10. עוד מציין כתב התביעה, כי ביום 1.7.1998 הוציאו אדרי, לפי דרישת דדון, חשבוניות (על סך כולל של 380,250 ש"ח ועוד מע"מ; חשבונית נוספת על סך 5,000 ש"ח הוצאה ביום 3.7.1998), כביכול בגין תשלומים ששילם דדון לאדרי עבור רכישת תכולת המוסך. החשבוניות הוצאו, כך אדרי בתביעתו, על מנת שדדון יוכל לקבל החזרי מע"מ, אותם הוא התחייב להעביר לאדרי, וזאת נוסף לסך של 190,000 ש"ח אותו התחייב דדון לשלם לאדרי בהסכם השותפות.
אין צריך לומר, אדרי טוען כי לא קיבל כל סכום שהוא בגין החשבוניות שהוציא, שהרי החשבוניות לא היו אלא למראית עין בלבד, ולתכלית שצוינה למעלה. אדרי מעלה בתביעתו תמיהה כיצד יהין למכור את תכולת המוסך בסכום מגוחך של 380,000 ש"ח, כאשר שווי המוסך, על המוניטין שצבר, הלקוחות הרבים שלו, החלפים במוסך ועוד, עומד על 3,160,000 ש"ח.
11. עוד טוען אדרי בתביעתו, כי בתחילת חודש יולי שינו הצדדים את שמו של המוסך ל'מוסך איכות', כפי שהוסכם בהסכם השותפות. מאיר אדרי המשיך לנהל את המוסך, כשהוא מקבל את ההחלטות הניהוליות והמקצועיות, ושאול דדון כמעט ולא מגיע למוסך, כי אם לשם טיפול בענייני הכספים והפרסום. לאה דדון כלל לא עבדה במוסך, ולא היה לה כל קשר אליו.
12. אדרי קיבל שכר עבור חודשים יולי עד ספטמבר 1998, אלא שהשכר עמד על 6,000 ש"ח ולא 8,000 ש"ח כמוסכם. דדון גם לא העבירו לו את חלקו ברווחי המוסך, כמוסכם.
ביום 26.9.1998 לקה מאיר בהתקף לב ונעדר מן המוסך. כאשר שב לעבודתו הניח בידו דדון, ביום 16.10.1998, "מכתב פיטורין", וביקשו כי יסלק את ידו מן המוסך. מכאן ואילך מנע דדון מאדרי כל דריסת רגל במוסך. על כן פנה אדרי בתביעתו, תחילה לבית משפט השלום בבית שאן, כאמור, ואחר כך לבית משפט זה.
13. סיכומה של תביעה טוען אדרי, כי הסכם המכר לא נעשה כי אם למראית עין. האמת היא, כך אדרי, כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל פה, שאותו הפרו דדון ברגל גסה. הוא סבור, כי כל המהלך מצידו של דדון היה מחושב מלכתחילה, על מנת לנשלו מרכושו בלא כל תמורה. הוא מבקש על כן, בתביעתו, להצהיר על בטלותו של הסכם המכר שבכתב משום שנעשה למראית עין, להצהיר על קיומה של שותפות בין הצדדים, ולהורות על פירוקה.
