1.
מבוא:
בפני תביעת התובע, יליד 6.12.62, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, בגין תאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, שאירעה לו ביום 8.9.99, עת נהג בטרקטור, והכול לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "
חוק הפיצויים").
בחינת נסיבות התאונה מעלה, כי התובע ביצע חריש עמוק בטרסות שעל ההר ביער "הקדושים", סמוך למושב אשתאול, כאשר תוך כדי עבודה עלה הטרקטור על סלע גדול, איבד מיציבותו ונפל מגובה של 1 מ' לטרסה התחתונה. הטרקטור נחת בשיפוע והתובע נפגע כשחש תזוזה של חוליה בעמ"ש מותני והקרנת כאב לפלג גופו התחתון, עד לחוסר תחושה בו. התובע ניסה להמשיך בעבודתו, אך משלא יכול היה - חזר לביתו.
המחלוקות שבין הצדדים התייחסו בתחילה הן לעניין החבות והן לעניין הנזק, בסיכומי הנתבעות נושא החבות נזנח, ולפיכך המחלוקות היחידות הינן בנושא הנזק.
2.
נכות רפואית ותפקודית
בעקבות התאונה ולאחר שמיחושי התובע החמירו, הוא פנה לביה"ח שיבא, שם אובחנה רגישות לאורך עמ"ש מותני. שבוע לאחר ששוחרר לביתו, חש החמרה במצבו עד כדי אובדן שליטה על הסוגרים ובריחת צואה, ופנה פעם נוספת ב-15.9.99 לביה"ח, כשאז הוחלט לאשפזו במחלקה האורתופדית לשם טיפול ניתוחי, במהלכו עבר למינטוקמיה, דיסקטומיה ונויורולוזיס של שורש 5-S1 מימין, ואושפז מ-15.9.99 עד 19.9.99 (4 ימים).
לאחר כחודש ימים ממועד אישפוז זה, אושפז פעם נוספת לפרק זמן של 24 ימים נוספים, מ-10.10.99 ועד 3.11.99, בשל חשד לזיהום באיזור הניתוח. בדיקת MRI הראתה קולקציה סביב חוליה L5, בוצע ניקור והתרבית היתה שלילית, ולפיכך טופל באנטיביוטיקה תוך וורידית.
בתאריך 28.11.99 אושפז בפעם השלישית עד 6.12.99 (8 ימים), בגין כאבים עזים באזור הניתוח, ועבר ניקור וניקוי נוסף באזור, וגם הפעם התרבית היתה שלילית.
בעקבות התאונה ובשל האישפוזים והטיפולים הרבים שעבר, התברר כי לתובע בלט דיסק גדול אמצעי עם לחץ על הקורד, ורסיס מימין בגובה L4-L5, כמו כן, הועלה חשש לאוסטיאומיאליטס בגובה L5-S1, לרבות לחץ על השק הדורלי מימין. בנוסף, אובחן נזק שורשי בשני גבהים שונים L5-S1 דו צדדי, עם סימני נזק דינברציה ופיזור שורש S1 מימין.
בהיות התאונה תאונת עבודה אושרו לו על ידי המל"ל דמי פגיעה לתקופה של 6 חודשים. לאחר תקופה זו, ובעקבות בקשה לקביעת נכות ומעבר וועדות רפואיות, נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעור של 100% לתקופה שבין 9.3.00 ועד 31.7.00, בשיעור של 50% לתקופה שבין 1.8.00 ועד 31.12.00, ולבסוף נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 43.3% - לפי הפירוט כדלקמן:
א. סעיף 37 (7) (ג) - הגבלה בתנועות עמ"ש מותני - 10% (מתוך 30% בשל מצב קודם).
ב. סעיף 24 (5) - קשיים והפרעות בהטלת שתן - 30%.
ג. סעיף 23 (ג) (א) II - שלפוחית השתן ודרכי השתן - 10%.
בגין הבעיה בעמ"ש מותני הוספה תקנה 15 במלואה (15% סה"כ).
סך הכול נכות משוקללת ללא תקנה 15 - 43.3%. נכות זו מחייבת את ביהמ"ש מכוח סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים.
התובע חלק על כך שההפרעות בהטלת השתן, שלפוחית השתן ודרכי השתן אינן תפקודיות, כטענת המל"ל (ר' סעיפים 5-7 לתצהיר התובע - ת/4 שנמסרו למעשה ללא הסתייגות אמיתית מטעם הנתבעות).
התובע הוסיף כי למרות ניסיונותיו להשתקם ולחזור למעגל העבודה תוך קבלת טיפולים רפואיים קשים, לא הביאו להטבה והוא יצא לחלוטין ממעגל העבודה, למעט תקופה שבה ניסה להפעיל כלי הנדסי באמצעות עובד שכיר, אך משנוכח כי ההוצאות גדולות ללא רווחים - הפסיק זאת.
התובע הוסיף, כי אמנם נפגע בתאונת עבודה קודמת בשנת 1992, ואף נקבעו לו אחוזי נכות במל"ל, אלא שפגיעה זו לא מנעה ממנו מלהמשיך ולבצע מלאכתו, כפי שביצעה במלואה קודם לתאונה דנן.
כיום, מציין התובע, הינו נכה ומוגבל, סובל מכאבים עזים לאורך עמוד השדרה, המקרינים לרגליו, עם מגבלות תנועה חמורות בעמ"ש מותני המתגברים עם חילופי מזג האוויר, שינויי תנוחה, עבודה או הליכה וכל מאמץ - ולו הקטן ביותר. כמו כן, בגבו צלקת ניתוחית מכערת הרגישה למגע.