התובע יליד 21.12.79 נפגע באירוע המהווה תאונת דרכים, כאשר נפגע על ידי רכב נהוג בידי הנתבע 1, ומבוטח על ידי הנתבעות 2 ו-3.
את צורת אירוע התאונה מתאר התובע בתצהיר העדות הראשית שלו, ת/3 כדלקמן:
ביום 14.07.00 במהלך חופשה צבאית מאושרת, נסעתי עם עוד מספר חברים לטייל בג'יפ סופה, שמספרו 1398115. במהלך הנסיעה במעלה הר חורשן, הג'יפ נעצר ירדתי מהג'יפ ועמדתי מול חזית הג'יפ במקביל לגלגל, לפתע הנתבע שנהג בג'יפ, לא שם לב שאני עומד בחזית לחץ על דוושת הגז, הג'יפ נסע לכיווני והגלגל של הג'יפ עלה על כף רגלי השמאלית לאורכה וגרם למעיכת כף הרגל.
אין מחלוקת בין הצדדים, לגבי נסיבות האירוע, וכי נסיבות האירוע אכן מהוות תאונת דרכים, על פי הגדרת המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
המחלוקת בין הצדדים היא לעניין גובה הנזק, ולעניין זה יתייחס פסק הדין.
ביחד עם כתב התביעה, הגיש התובע בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) 1986 ואכן ביהמ"ש מינה כמומחה מטעמו בהתאם לתקנות את ד"ר אילן כהן, שהגיש חוות דעת אשר בסיכומה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בהתאם לסעיף 35 (1) (בין א' לב' מותאם) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי, והרופא המליץ על שימוש בתקנה 15 מתקנות הביטוח הלאומי להעמיד את הנכות על 6.25% כמו כן העריך המומחה את תקופת אי הכושר המלא בעקבות התאונה, בכ-5 חודשים.
בזמן התאונה, התובע היה חייל סדיר, לא עבד למחייתו, ועל כן ובגין חופשות המחלה שהוא קיבל אחרי התאונה, לא נגרמו לו הפסדי שכר ממשיים.
בסיכומיו אין התובע חולק על קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, באשר לנכות הרפואית, אך הוא טוען, שהמשמעות התפקודית של הנכות, היא גבוהה יותר, ומבקש מביהמ"ש להעמיד אותה על 10%.
כמו כן חולק התובע על קביעת המומחה הרפואי, בדבר אורך תקופת אי הכושר שנגרמה לו בעקבות התאונה, שכן המומחה קבע את תקופת אי הכושר למשך 5 חודשים, עד ליום 14.12.00.
בסיכומיו, מבקש התובע שביהמ"ש יפסוק לו בגין הפסד הטבות להם היה זכאי אילולא הפגיעה מהצבא ומסתמך בעניין זה על פסק הדין בעניין ע.א. 357/80 נעים נ. ברדה שם קבע השופט ברק (כתוארו אז) כי: תובע שעקב הפגיעה בו לא ישרת בצה"ל ואיבד את כושר ההשתכרות בתקופת שירותו הצבאי, זכאי לפיצויים בגין אובדן המזון , הדיור, והביגוד הניתנים לחייל צה"ל וכי טובת הנאה הזו יש להעריך ב-70% מן השכר הממוצע במשך.
בהסתמך על פסק דין זה, מבקש התובע כי ביהמ"ש יפסוק לו 70% ממוצע השכר במשק, מיום התאונה ועד 01.01.02 סך של 64,187 ש"ח.
לעומת זאת הנתבעים חולקים על דרישה זו, וטוענים כי הטענה בדבר שחרורו מצה"ל, של התובע, אינה נראית נכונה, ואינה נתמכת במסמכים כנדרש, וכי התובע לא צרף כל מסמך המעיד על שחרור סופי מהצבא, אלא צרף מסמכים המעידים על קביעת פרופיל של 24 שהינו פרופיל זמני.
ואכן מעיון בתיק המוצגים של התובע, רואים כי בנספח ת/4 א', בתיק המוצגים מטעם התובע ישנה הודעה על קביעת פרופיל 24, וכן קיים מסמך המעיד כי התובע משוחרר זמנית מחובת שירות ביטחון, אך אין ראיה כי התובע שוחרר סופית מהצבא, בעקבות התאונה, ובגללה.
זאת מחד, ומאידך, התובע הינו יליד 21.12.79 התאונה אירעה ביום 14.07.00 במהלך השירות הצבאי, כאשר נותרו לשחרורו מהשירות הסדיר, כ-5 חודשים.
לפיכך אין לקבל את דרישתו של התובע לפצות אותו בגין אובדן הטבות מהצבא, למשך 12 וחצי חודשים, כדרישתו.
מאחר והמומחה אישר כי התובע היה באי כושר, למשך כ- 5 חודשים, ובתקופה זו הוא שוחרר מהשירות, הרי ללא כל ספק, הפסיד הוא את ההטבות להן היה זכאי בתור חייל.
השכר הממוצע במשק כיום הינו 7,475 ש"ח, כאשר 70% מסכום זה הינם 5,232 ש"ח.
5,232 ש"ח כפול 5 חודשים, 26,160 ש"ח.
התובע טוען גם להפסדים חלקיים בעבר, וטוען כי בעבודתו בשנת 05' השתכר בממוצע 4,168 ש"ח ברוטו לחודש, תוך השוואת סכום זה, לממוצע השכר במשק, ומגיע לתוצאה של הפחתה כביכול בסך 2,733 ש"ח מהשכר הממוצע במשק.