1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ועניינה סכומי ריבית שהתובע מבקש לגבות מהנתבע בגין הלוואה בסכום של 300,000 $, אשר כנטען, ניתנה על ידי אחיו של התובע איגור בלוב, במוסקבה בסמוך ליום 3/2/95.
התביעה אינה עוסקת בקרן ההלוואה ולענין זה התבקש פיצול סעדים, ולפי שלא ראיתי כל התנגדות לכך או התייחסות בסיכומי הנתבע, ומנימוקי התובע יש לאשר את מבוקשו ולהתיר את פיצול הסעדים.
הסיבה לכך, שהתובע הינו אחיו של המלווה לכאורה, ואין התביעה מוגשת על ידי בעל דברו הישיר של הנתבע, הינה, שאיגור בלוב אינו עוד בין החיים והוא נהרג בתאונת דרכים בברית המועצות ביום 1/12/96, אולם קודם לפטירתו נתן בידי אחיו כתב המחאת זכויות ביחס להלוואה הנדונה ומכוחה הוגשה התביעה.
לאחר שקיבל הנתבע רשות להתגונן בטענות שיפורטו, ובפתח ניהול ההליך בפני, כפר הנתבע הן בתקפות המחאת הזכות, היה ויוכח שהאח הממחה אכן נפטר, ויתר על כך, כפר בעצם העובדה שבלוב אכן אינו חי.
עניינים אלה נדונו בשלבים ראשונים של המשפט ושתי הטענות נדחו, בהחלטת ביניים מיום 29/7/99, שם נקבע לאחר שמיעת ראיות כי איגור בלוב אכן נפטר, ובהחלטה קודמת מיום 4/1/98, נקבע כי המחאת הזכות לא פקעה עם מות הממחה, ככל שעובדה זו תקבע.
לפיכך - התביעה הוגשה כדין, מכוח המחאת זכות תקפה, וכן נקבע, שאיגור בלוב נפטר, ובהיבט הראייתי, גם ברור שלא יכול היה להעיד במשפט לטובת אחיו ולחזק את גרסתו, וממילא כמובן גם לא היה יכול ליזום או לנהל בעצמו את ההליך הנוכחי, אף לולא היה ממחה את זכויותיו לצד ג', כפי שאכן עשה באותו מסמך שתאריכו הנקוב 12/2/96.
למען הסדר הטוב, וככל שצריך לעניין הליכי ערעור אפשריים אחזור ואאמץ כעת את כל הקביעות והמסקנות של אותן החלטות ביניים, ומשום חשיבותן לגורל המשפט, ברור שיש לראות בהן ובנימוקיהן חלק בלתי נפרד מפסק הדין.
2. הנתבע מאשר שקיבל סכום של 300,000 $ במזומן במוסקבה מאת איגור בלוב, אולם לטענתו, אין מדובר בהלוואה שחובה עליו להחזיר אותה או את הריבית בגינה, אלא הוא שימש מעין צינור להוצאת הכספים השייכים לבלוב אל מחוץ לגבולות רוסיה, על מנת שיושקעו מטעמו ובמשותף עם הנתבע, בעסקים בישראל, או בהשקעות מניבות בארה"ב, באמצעות צדדים שלישיים נוספים.
טוען הנתבע, כי העביר את הכספים לשם השקעה לידי אדם בשם דוצ'נקו, שהיה חברו, והתגורר בארה"ב, ואשר הבטיח לו תשואה דולרית של 25% לפחות, וכי דוצ'נקו אכן הזרים עד שלב מסוים כספי ריבית או תשואה על ההון לידי הנתבע, אשר אף העבירם לבלוב עצמו, אלא שבשלב מסוים נעלם והפסיק להעביר כספים לנתבע והניסיונות לאתרו כשלו, ולפיכך, כך טוען הנתבע, כספי ההשקעה ירדו כנראה לטמיון.
עמדת הנתבע הינה כי שני הצדדים, בלוב והוא עצמו נטלו על עצמם את הסיכון המשותף ביחס לכספים ולהשקעתם, כשם שציפו לרווחים נאים אם הכל ילך כשורה, וכאשר הציפיות העסקיות לא התגשמו, ומאחר שאין מדובר בהלוואה, הרי כל צד נושא בהפסדיו, לאמור בלוב צריך היה להשלים עם אובדן כספו, ואילו הנתבע צריך לספוג את אובדן הרווחים שהיו צפויים לו מכך שבזכות אפיקי ההשקעה שהביא והעזרה שהושיט לבלוב בהוצאת כספו לחו"ל, יכול היה בלוב ליהנות מפירות נאים לכספו הרחק מהישג ידם של שלטונות ארצו שהיו כנראה מעוניינים לברר את מקורות הכסף ואת שאלות המיסוי הנגזרות.
מכיוון, שכאמור, אין חולק, שהסכום הנ"ל נמסר לנתבע בפועל על ידי בלוב, ומשאין גם חולק שעד שלב מסוים קיבל בלוב דרך הנתבע כספים מסוימים, אלפי דולרים, ע"ח ריבית או תשואה על ההון, השאלה היחידה הצריכה להכרעה ואשר תחרוץ גורל המשפט הינה, האם מדובר בקרן של הלוואה או שמא בכספים שיועדו להשקעה משותפת מבלי שלנתבע תהא חבות אישית ועצמאית להחזיר את הקרן או הריבית או התשואה על הקרן לידי בלוב, חבות שאינה תלויה בגורל הכספים בפועל ואינה מושפעת ממעילה אפשרית מצד גורם חיצוני כגון אותו דוצ'נקו.
3. אציין מיד שהרושם העולה לאחר שמיעת הראיות כולן הינו, כפי שגם משתמע מסיכומי הצדדים שבפרשה זו רב הסתום על הנגלה והמסכת המלאה והאמיתית של הקשרים העסקיים וההסכמות שבין בלוב לנתבע ובפרט בהקשר לסכום הגדול שבו עסקינן לא התבררו עד תום.
לא שוכנעתי, כגרסת התובע, שמדובר היה בהלוואה תמימה שנועדה לצורכי פיתוח עיסקו של הנתבע, באותה עת, עסק של ייצור רהיטים, אולם לטעמי, לא זה העיקר והדגש אינו על יעוד הכספים ואופי השימוש בהם לאחר מסירתם לידי הנתבע, אלא השאלה האחת והיחידה - האם כוונת הצדדים היתה ליצור חבות ישירה ובלתי מותנית מצד הנתבע להיות אחראי לגורל הכספים והחזרתם, על פירותיהם, לבלוב, בין שאמור היה, ליהנות מחלק מאותה ריבית (אם מדובר בצינור השקעה גרידא) ובין שהיה אמור לשלם בעצמו את הריבית (אם מדובר בהלוואה רגילה בלבד).
אני סבור וכך אקבע, שכוונת הצדדים וההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע ביודעין אכן היתה שהכסף ימצא "באחריותו", קרן וריבית המגיעה לבלוב כאחד, וכי אין הוא מופטר מחבותו ומאחריותו לגורל הכספים, אף אם נכון הדבר שפיזית יצאו הכספים משליטתו לידי גורם שלישי, ואף אם נעלמו ואינם שלא באשמו ולא מחמת שניסה חלילה להונות את בלוב.
מאחר שניהול התיק הצטיין, מצד התובע ובא-כוחו, בעומס יתר של ראיות, וחקירות נגדיות ארוכות ועמוסות פרטים, לא אכנס לניתוח של כל מה שאינו רלוונטי לטעמי, להכרעה ולמסקנה דלעיל ואציג את עיקרי הדברים והראיות שהביאוני לקביעה זו.
4. התשתית הכתובה לביסוס טענות התובע, אף שכאמור, לא ניתן להעיד את אחיו המנוח, היא איתנה ביותר, ונשענת גם על הודאת בעל דין ברורה ומפורשת, אף שניתנה באמצעות בא-כוחו דאז, וכפי שיפורט להלן.
במעמד מתן הכסף לנתבע במוסקבה, או בסמוך לכך נחתם על ידו מסמך שהוא כעין שטר חוב וזו לשונו, כפי שתורגם מרוסית: (כותרת המסמך היא "רספיסקה" והוברר שהכוונה ל"אישור וחתימה" וכי ביטוי זה, כשלעצמו אין לתרגמו דווקא כשטר חוב).
"אני גורליק יבגני מרקוביץ מספר ת.ז ... המתגורר בכתובת ... לוויתי מבלוב איגור ... שלוש מאות אלף דולר ארה"ב (300,000 $) בריבית 18% לשנה לתקופה של שלוש שנים.
את הריבית הנני מתחייב לשלם כל רבעון וכן אני מבטיח את הרכוש שלי אם לא יעמוד בתשלום.