התביעה וההגנה
1. כתב התביעה המקורי הוגש בתיק זה ביום 12.5.98. בית המשפט החליט ביום 18.5.00 למחוק את התביעה על הסף בשל עניינים הנוגעים לכשירותה המשפטית של התובעת מס' 1 [להלן - הכנסייה]. פסק הדין בוטל בערעור בבית המשפט העליון אשר לא שוכנע שלא ניתן להציל את התובענה מכישלון והורה להחזיר את העניין לבית משפט זה.
2. זיקתה של הכנסייה למקרקעין נשוא התביעה היא זו: היא יורשתם מכוח צוואה של המנוחים אדיב סאלח אל ג'יסר [התובע מס' 2, להלן - אדיב] ושל אחותו המנוחה נג'לה סאלח אל ג'יסר [להלן - נג'לה אל ג'יסר] שציוו את רכושם לה. התובעת טוענת כי מורישיה אדיב ואחותו נג'לה אל ג'יסר זכאים להירשם כבעלים של 18000 מתוך 1272788 חלקים במקרקעין נשוא התביעה, מקרקעין הרשומים כיום בשם הנתבעים 1 עד 7 ועל כן, כמי שיורשת את כל רכושם על פי צוואותיהם, קמה בידיה עילה לתבוע אותם מהם.
להלן תיאור המקרקעין: 18000 החלקים מתוך 1272788 מהווים חלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 16561 הנמצאת באדמות נצרת ושטחה הוא 318.197 דונם. השטח הנתבע הוא 4.5 דונם בדיוק. למען הסר ספק אבהיר כי לחטיבת קרקע זו בת 18000 חלקים אין קשר לחטיבת קרקע בת 18000 חלקים אף היא שנדונה בפסק הדין שניתן בבית משפט זה ביום 20.2.06 ב-ת.א. 1332/00 בתביעה שבין הנתבעים 1 עד 5 לבין הכנסייה. בכל אחת משתי התביעות אמנם מדובר ב - 4.5 דונם, אולם אלה הן שתי חטיבות קרקע שונות.
3. הזכויות ב - 18000 החלקים הנ"ל הגיעו לאדיב ונג'לה אל ג'יסר מכוח היותם יורשים של אחיהם המנוח שפיק סאלח אל ג'יסר. המנוח שפיק השאיר אחריו את אלמנתו, נג'לה אל זארובי שירשה את מחצית עזבונו ואת שלושת אחיו - נג'לה אל ג'יסר, אדיב אל ג'יסר והנפקד תאופיק אל ג'יסר, שכל אחד מהם יורש 1/6. בשנת 1942 רכש שפיק מאחד וואסף לחאם, שהיה בשעתו הבעלים של רוב החלקה, 54000 מתוך 1272788 חלקים בחלקה. עסקה זו לא נגמרה ברישום והחלקים הללו נותרו רשומים בשמו של וואסף לחאם. בשנת 1951 הגיש שפיק נגד יורשיו של וואסף לחאם, שבינתיים הלך לעולמו, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה [ת.א. 415/51] למימוש העסקה. בתביעה נדרשו יורשי וואסף לחאם - ילדיו יוסף, מישל, תאופיק ויוסרה - להעביר את 54000 החלקים הללו לשמו של שפיק. שפיק הלך לעולמו ביום 29.5.55 כשהמקרקעין עדיין אינם בשמו. המשך התביעה נוהל בידי יורשיו - האח אדיב והאלמנה נג'לה אל זארובי.
4. התביעה הסתיימה ביום 8.4.57 בפשרה שהצדדים לה הם אדיב ונג'לה אל זארובי, [יורשי שפיק], מצד אחד, ומצד שני - יוסף וואסף לחאם ו- מישל ואסף לחאם, יורשיו של וואסף לחאם וכן האפוטרופוס לנכסי נפקדים כמייצג את תאופיק אל ג'יסר, אחיהם הנפקד של יוסף ומישל. בהסכם הפשרה שאושר כפסק דין נקבע כי יורשי וואסף לחאם יעבירו ליורשי שפיק אל ג'יסר את 54000 מתוך 1278788 החלקים הנ"ל לפי חלוקה זו: 3/6 [דהיינו 27000 חלקים] לנג'לה אל זארובי, אלמנתו של שפיק ו- 1/6 [9000 חלקים] לכל אחד מאחיו אדיב, תאופיק ונג'לה אל ג'יסר. [שני האחרונים זכו במנה למרות שפורמלית לא היו צד לתביעה]. על פי הסכם מוקדם בין אדיב לבין אחותו נג'לה, שקיבל תוקף של פסק דין ב-ת.א. 259/60 של בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 16.2.61, הוא רכש ממנה את כל זכויותיה במקרקעין, כך שהגיעו לו מכוח פסק הדין 18000 חלקים [9000 חלקים בזכות עצמו ו - 9000 החלקים שרכש מאחותו]. ב - 18000 החלקים הללו של אדיב עוסק פסק דין זה.
5. פסק הדין הזה לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין והחלקים שהוקנו ליורשי שפיק לא הועברו מעולם בשמם, למרות שפתחו בשעתם תיק בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה למימוש פסק הדין. בדיון ביום 2.11.59 בפני ראש ההוצאה לפועל הופיעו מר בכר ממשרד עו"ד סלומון ליפשיץ ודר' קרליבך מפרקליטות מחוז חיפה נציג האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בא כוחם של בני משפחת לחאם לא הופיע ולא אמר דבר. בניגוד לטענת עו"ד ח'ורי בני משפחת לחאם לא הצהירו באותו דיון על נכונותם לקיים את פסק הדין משום שכלל לא נכחו בו. בפרוטוקול בפני ראש ההוצאה לפועל נרשם:
"הופיע מר בכר בשם הנושים.
הופיע דר' קרליבך ואומר: אנו מוכנים להופיע בטאבו ולבצע את פסק הדין כפי שסיכמנו. עו"ד ממן מטבריה מייצג את שני הנתבעים האחרים.
מר בכר: מבקש לשלוח העתק מפסק הדין למשרד הטאבו.
החלטה:
לבצע פסק הדין ולשלוח העתקים ממנו למשרד רשם האחוזה בנצרת".
בעקבות זה פתחו הזוכים על פי פסק הדין תיק בלשכת רישום המקרקעין בנצרת תחת המספר 38/61. אולם הרישום לא הסתייע. מהתכתבות בין רשם המקרקעין בטבריה לבין ראש אגף רישום והסדר מקרקעין שצורפה לתצהירו של הבישוף עולה נוצרה מניעה לרשום את פסק הדין. מתברר כי זמן קצר לאחר מתן פסק הדין הועברו כל חלקיו של יוסף לחאם, אחד מיורשיו של וואסף לחאם, לאשתו ג'ורג'ט ולארבעת ילדיהם. עמדת האגף הייתה שמאחר ופסק הדין אינו מחייב את רשם המקרקעין לשנות את הבעלות הרשומה אלא מטיל את חובת ביצוע פסק הדין על שכם הנתבעים [יורשי וואסף לחאם] אין הרשם המקרקעין רשאי [או חייב] לרשום את פסק הדין. הנתבעים הם שחייבים לעשות כן. האגף ממליץ בפני התובעים-הזוכים להמריץ לכך את הנתבעים. ביום 26.9.61 הודיע רשם המקרקעין למשרד עוה"ד יעקב סלומון כי לא ניתן לבצע את פסק הדין כל עוד לא יעבירו הנתבעים לתובעים בדרך המקובלת את החלקים האמורים. [נספח יד' לתצהיר הבישוף]. יש להניח כי מאותו טעם עצמו לא העביר רשם המקרקעין על שם הזוכים את חלקיו של מישל, הנתבע מס' 7, שהיה ונותר בעלים של 1/4 החלקה. בכל הנוגע ליורשי יוסף לחאם [מורישם של הנתבעים 1 עד 5] רישום וביצוע פסק הדין לא התאפשרו גם לאור העברת חלקיו של יוסף לאשתו ולילדיו.
6. אדיב ועורכי דינו, משרד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות', לא עשו מאז שום פעולה נוספת למימוש פסק הדין. אדיב, שכאמור רכש את זכויות אחותו נג'לה אל ג'יסר, הלך לעולמו ביום 14.6.66. הוא השאיר אחריו צוואה המעניקה את כל רכושו לאגודה עותומנית שנרשמה תחת השם
The Society of the Evangelical Episcopal Community in Israel. הכנסייה טוענת כי היא באה בנעליה של האגודה ומה שהקנה אדיב בצוואה לאגודה - הקנה למעשה לכנסייה. מכל מקום, עזבון המנוח אדיב אל ג'יסר, צורף כתובע מס' 2 בהליך שבפנינו. אחותו של המנוח, נג'לה אל ג'יסר, השאירה אף היא אחריה צוואה שתאריכה 1.6.72 ובה הורישה את כל רכושה לכומר (כתוארו אז) ריאח אבו-אלעסל ולאחת, ד"ר רונה מקאיי. הד"ר מקאיי חתמה ביום 15.7.98 על יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר על פיו העבירה למועצת הכנסייה האוונגלית אפיסקופלית בישראל את כל נכסי המקרקעין שהוקנו לה בצוואת המנוחה נג'לה אל ג'יסר. אך כאמור, אין לנג'לה אל ג'יסר שום חלק במקרקעין שיכלה להקנותו בצוואה לכנסייה או לדר' מקאיי. לכן, כל 18000 החלקים [שהם 4.5 דונם] כלולים לכאורה בעזבונו של אדיב בלבד.
7. הצדדים חלוקים בשאלה מדוע לא מומש פסק הדין משנת 1957. לשיטת הכנסייה מדובר בהפרת התחייבותם של יורשי וואסף לחאם ותו לא. היא טוענת כי יוסף לחאם העביר ביום 17.9.57 את כל חלקיו בחלקה 7 לאשתו ג'ורג'ט ושלושת ילדיהם - הנתבעים 1 עד 5, במטרה לסכל את ביצוע פסק הדין, לאחר שהאישה והילדים "אילצו" את יוסף לעשות כן למרות שידעו כי יורשי שפיק על פי פסק הדין הם הבעלים של חטיבת הקרקע בת 54000 החלקים. התובעים טוענים כי העברה בנסיבות אלה אינה יכולה להיחשב עסקה בתום לב. כנגד הנתבע מס' 7, מישל וואסף לחאם, בנו של וואסף לחאם, טוענים התובעים כי הוא חייב להעביר להם את חלקו על פי פסק הדין מכוח היותו יורשו של אביו. התובעים אינם מסבירים מדוע לא דרשו עד כה ממישל לבצע את פסק הדין. מישל עצמו לא העיד במשפט ולא הסביר מדוע לא קיים את פסק הדין.
מנגד, כל הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה ולפחות הוגשה תוך שיהוי ניכר. הנתבעים 1 עד 5 טוענים כי החובה להעביר את המקרקעין בשמם של אדיב וגיסתו נג'לה אל זארובי פגה ופקעה ועברה מן העולם מאחר והם, הנתבעים 1 עד 5, פדו את הזכויות על פי פסק הדין עוד בסוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים של המאה הקודמת. לטענתם, הושג הסכם עם אדיב ועם האלמנה נג'לה אל זארובי ובו ויתרו על מה שמגיע להם על פי פסק הדין כנגד תשלום כסף. הנתבע מס' 7, מישל לחאם, מכחיש בכתב ההגנה את העסקה שבין שפיק לוואסף אבל טוען גם כי הזכויות על פי פסק הדין משנת 1957 נפדו על ידי הנתבעים 1 עד 5. אעיר כאן כי בסיכומיו הממצים לא תרם בא כוחו של מישל, עו"ד טויסטר, לליבון המחלוקת העובדתית-משפטית בשאלה האם באמת פדו יוסף וג'ורג'ט לחאם את זכויותיהם של אדיב ונג'לה כמו גם בשאלות אחרות הנוגעות במיוחד לו, למישל. בא כוחו הסתפק בהודעה שהוא מצטרף לסיכומי ב"כ הנתבעים האחרים.
יריעת המחלוקת
8. שמיעת המשפט הזה נמשכה זמן רב תוך פריסת יריעה עובדתית ומשפטית רחבה. התעוררו בה שאלות הנוגעות למעמדה המשפטי של התובעת, לשאלה האם היא באמת הזוכה על פי צוואותיהם של האחים המנוחים אדיב ונג'לה אל ג'יסר, האם פעלה בתום לב ועוד. לאחר שמיעת כל חומר הראיות ועיון בטענות הצדדים, אני סבור כי המחלוקת מצומצמת מכפי שנראה. לדעתי, שאלה אחת מכריעה כאן את המחלוקת והיא: האם פדו יוסף לחאם ויורשיו את זכויותיהם של יורשי שפיק אלג'יסר בגין חטיבת הקרקע בת 54000 הנ"ל. אם התשובה חיובית - אין לתביעה על מה שתסמוך. אם התשובה שלילית - יהיה מקום לדון בשאלת ההתיישנות על כל היבטיה. אם זו תדחה - תעלה על הפרק שאלת היריבות וזהות הזוכה על פי הצוואות. עו"ד ח'ורי, ב"כ התובעים סבור בסיכומי ההשלמה שלו, כי לא ניתן לטעון בד בבד שהקרקע נרכשה ע"י הנתבעים וגם שתביעת התובעים התיישנה. לדעתי, אין מניעה לכך: מדובר בשתי טענות חילופיות, שהאחת באה למקרה שתדחה השניה. אין הן שתי טענות עובדתיות סותרות.
9. בפסק הדין שנתתי ביום 20.2.06 ב - ת.א. 1332/00, הדן במחלוקת בין אותם צדדים [כמעט] בנוגע לחטיבת קרקע אחרת באותה חלקה, גם היא בת 18000 חלקים, נדרשתי להשלכות ההדדיות שבין שתי התביעות. בפרשה ההיא העבירה הכנסייה בשמה את חלקיו של אדיב [8000 חלקים מתוך 1272788] בחלקה תוך התעלמות מיפויי הכוח מיום 7.8.62 שנתן אדיב בנוגע לזכויותיו בחלקה 7. נמנעתי ככל האפשר מלהביע דעה בנושאים הנוגעים לתביעה הנוכחית, שהרי תורה להתברר טרם הגיע, אך עתה הגיע הזמן לקשור את הקצוות. ג'ורג'ט טענה בשני ההליכים כי זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין בשנת 1957 ניהל בעלה המנוח יוסף לחאם משא ומתן עם אדיב והאלמנה נג'לה אל זארובי לרכישת זכויותיהם על פי פסק הדין. מו"מ זה הסתיים בהצלחה ותמורת סכום כסף ששולם לשניהם נפדו הזכויות על פי פסק הדין. מיד לאחר מכן העביר יוסף בתמורה לאשתו ג'ורג'ט ולילדיו ואסף, אלבר, רמזי וכאמל [הנתבעים 1 עד 5 כאן] את כל רכושו הן בחלקה 7 והן במקרקעין אחרים. עסקה זו הסתיימה ברישום ביום 17.9.57. ג'ורג'ט טוענת כי הרישום נעשה לאחרשאדיב ונג'לה אל זארובי ויתרו על זכויותיהם ולא לשם סיכול האפשרות לבצע את פסק הדין.
ברור, מכל מקום, כי הנטל להוכיח שהזכויות על פי פסק הדין נפדו מוטל על הנתבעים בבחינת הודאה והדחה. ייאמר כי אין בידי הנתבעים חוזה המעיד על פדיון הזכויות שבפסק הדין משנת 1957 אבל יש בידיהם יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר מיום 7.8.62 המשקף, לדעתם, את ויתורם המלא והכולל של בני משפחת אלג'יסר וזארובי על כל זכויותיהם בחלקה 7, הן מכוח העסקה נשוא ת.א. 1332/00 והן מכוח העסקה הנוכחית שהיא רכישת זכויותיהם שבפסק הדין. השאלה שיש לדון בה עכשיו היא האם נעשתה עסקה בה נפדו הזכויות שפסק הדין העניק לאדיב ואם כן - האם יפויי הכוח בא לשקף ולסכם אותה ואת העיסקה בדבר מכירת 8000 החלקים נשוא ההליך המקביל.