פסק-דין בתיק א 62347/05

א.        מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין

בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי שבסיסה מחלוקת הנוגעת לחובת תשלום דמי שכירות ריאליים בשני בתי עסק שבבעלות התובעים, הממוקמים ברחוב הרצל 57 ברמת גן, והידועים כגוש 6127, חלקה 903, תתי חלקות 7 ו - 8, ובהם מנהלים הנתבעים בתי עסק בשכירות מוגנת (להלן: " החנויות"). הנתבעת - בחנות הידועה כתת חלקה 7, והנתבע בחנות הידועה כתת חלקה 8.

1.         עיקר טענות התובעים

(א)       טענתם העיקרית של התובעים סומכת על התיקון לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבית עסק - אי תחולת השיעורים המרבים והפחתות), התשמ"ג - 1983 (להלן- " התקנות") ובפרט על תקנה 1(22); לטענת התובעים החל מיום 15.3.02, חלה חובת תשלום דמי שכירות ריאליים על דייר מוגן, בגין המושכר בו הוא מחזיק, אם בשעתו לא שילם דמי מפתח בגין המושכר.

(ב)       התובעים טוענים כי הנתבעים לא שילמו דמי מפתח בגין החנויות, ומשכך הם (התובעים) זכאים לקבלת פסק דין הצהרתי הקובע כי על הנתבעים חלה חובת תשלום דמי שכירות ריאליים, כמקובל בשוק החופשי.

(ג)        בתצהירו הקצר והלקוני, טען התובע 3, אברהם בור (להלן - " התובע"), כי היה מעורב אישית בהשכרת החנויות לנתבעים, וכי לא שולמו בגינן דמי מפתח, ולא כל תשלום אחר (פרט לדמי שכירות).

2.         עיקר טענות הנתבעים

טענות הנתבעת:

(א)       הנתבעת, אשר מפעילה בחנות בית מלאכה וחנות לממכר שמיכות ודקורציה, טוענת כי שכרה את החנות מן התובעים, יחד עם בעלה המנוח יהושע וייס ז"ל, ביום 20.4.1960. בסעיף 10 לתצהירה הטעימה הנתבעת כי היא ובעלה שילמו דמי מפתח בסך 12,500 ל"י, אשר נחלקו לטענתה בין הדייר היוצא - מנדל אבנהולץ, לו שולמו 9,000 ל"י ובין בעלי הבית ו/או מי מטעמם דאז - התובע, ושלמה בור.

(ב)       הנתבעת טוענת בתצהירה כי הדייר הראשון בחנות היה מר יצחק גלובינסקי, ואחריו החזיקו בחנות דיירים מוגנים נוספים, ביניהם מר אברהם רוזנפלד אשר החזיק בה "עד כחודש לפני שבעלי המנוח מר יהושע וייס ז"ל ואני שכרנו את המושכר, ומר מנדל אבנהולץ אשר החזיק במושכר כחודש ימים בלבד וממנו שכרנו את המושכר לאחר ששילמנו דמי מפתח" (ראה ס' 5 לתצהיר).

(ג)        לטענת הנתבעת, " בכל חילוף של הדיירים המוגנים במושכר קיבל הדייר היוצא מהדייר המוצע דמי מפתח תמורת מסירת החזקה לדייר המוצע במושכר" (ס' 6 לתצהיר).

(ד)       בנוסף לאמור לעיל, טוענת הנתבעת כי החל מיום 18.10.01 פנו אליה התובעים בכתובים בדרישות שונות פעמים רבות, וזאת באמצעות באי כוחם השונים, ובכל אותם מכתבים " לא עלתה כל טענה שהיא מטעם התובעים כי לא שילמנו דמי מפתח עבור המושכר" (ראה ס' 13-16 לתצהיר).

(ה)       הנתבעת טוענת כי דמי השכירות המוגנים המשולמים על ידה כיום, הינם " דמי השכירות החוקיים, המתאימים והנכונים עבור החנות". (ס' 7ב לכתב ההגנה).

טענות הנתבע

(א)       הנתבע, אשר מפעיל ומנהל בחנות עסק לממכר נעליים, טוען כי עובר לקבלת החזקה בחנות ביום 1.8.1958, שילם דמי מפתח בסך 5,500 ל"י אשר לטענתו נחלקו בין הדייר היוצא (דאז)  - מר ליכטנטל משולם (להלן - " מקס") לבין בעלי הבית ונציגיהם באותה עת, אברהם בור ושות'.

(ב)       הנתבע טוען כי בחנות החזיקו דיירים נוספים עובר קודם להחזקתו של מקס, וכי " בכל חילוף של הדיירים המוגנים בחנות קיבל הדייר היוצא מהדייר המוצע דמי מפתח תמורת מסירת החזקה לדייר המוצע בחנות" (ס' 6ד' לכתב ההגנה).

(ג)        שאר טענותיו של הנתבע זהות במהותן ובתוכנן לטענותיה של הנתבעת, כפי שהובאו לעיל.

(ד)       בתצהיר עדותו הראשית מעיד הנתבע כי הקשר בינו לבין מקס בנוגע לחנות נוצר באמצעות מתווך ממשרד התיווך "מוריס" (להלן: " המתווך"). לטענתו, ביום 18.7.1958 לקח מקס אותו ואת המתווך לביתו של התובע אשר ברחוב הרצל 8 ברמת גן. (ראה ס' 7 לתצהיר).

(ה)       אשר למהלך הפגישה טוען הנתבע בתצהירו: " מקס אמר לתובע מס' 3 כי קיבל ממני דמי מפתח עבור המושכר בסך כולל של 5,500 ל"י. תובע מס' 3 דרש וקיבל ממקס 1/3 (שליש) מדמי המפתח ששילמתי לו, כתנאי להסכמתו להעברת זכויות הדיירות המוגנת והחזקה במושכר אלי. בו במקום מקס שילם לתובע מס' 3 את חלקו בדמי המפתח. תובע מס' 3 לקח טופס מוכן של חוזה השכירות, מילא בו את הפרטים הקשורים לשכירות והוא ואני חתמנו עליו במועד הנ"ל" (שם, בסעיפים 8,9).

(ו)        בהמשך תצהירו, מעיד הנתבע כי במרוצת השנים, ולאור העובדה ששינה את ייעודה ועיסוקה של החנות, שילם פעמיים פיצוי כספי לתובעים בגין כך.