רקע
מונחת בפני תביעה כספית בסך 46,750 ש"ח.
יוסף ליבוביץ (להלן:
"התובע"), הינו בעליו של מיני מרקט בשכונת קרית הרצוג בבני ברק. בין לקוחותיו נמנה גם שלמה יזדי (להלן:
"הנתבע"), אשר היה בעל חנות ירקות בסמיכות לעסקו של התובע וערך את קניותיו בהקפה בעסקו של התובע.
ביום 27/02/97 הלווה התובע לנתבע סך של 14,000 ש"ח לצורך קניית רכב. הנתבע התחייב להשיב את ההלוואה על ידי תשלום של 200 ש"ח בחודש אולם לאחר תשלום של 21 חודשים חדל הנתבע מלשלם (העתק הכרטסת נספח א' לת.ע.ר התובע).
הנתבע התחייב כי יפרע את חובותיו ולעיתים שילם בשקים של צד ג'. ביום 13/11/05 פנה הנתבע לעסקו של התובע וביקש כי יחתום על תצהיר (צורף כנספח ג' לת.ע.ר התובע), באשר לגובה החוב וזאת מאחר והנתבע היה בהליכי גירושין באותה עת. לאור כך ולאחר התייעצות עם בא כוחו ביקש התובע כי הנתבע יחתום על תצהיר נגדי (צורף כנספח ו' ז' לת.ע.ר התובע).
לאור העובדה כי התובע החזיק בידיו אישור על גובה החוב אשר אומת על ידי עו"ד, הוא סבר כי אין הוא מחויב להמשיך ולהחזיק בכרטסת, או הוכחות אחרות בקשר לגובה החוב.
בבקשת רשות להתגונן העלה הנתבע טענה כי חתימתו על התצהיר זויפה, בבדיקה מעמיקה העלתה כי כלל לא קיים עו"ד בשם יעקוב זיסר. המסמך נחתם באמצעות חותמת אשר זויפה לאור העובדה כי רישיונו של עוה"ד בעל מספר הרישיון שצוין הוגבל בשנת 1984, (אישור לשכת עוה"ד צורפה כנספח ח' ת.ע.ר.התובע), ומשכך הוגשה תלונה במשטרה (נספח ט ת.ע.ר התובע)
לאחר שכל ניסיונות התובע לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיו כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.
הנתבע מודה כי הוא ואשתו נהגו לקנות מדי פעם בסכומים שונים במיני מרקט אשר נמצא בבעלות התובע. לאור הליכים שונים אשר התקיימו בבית המשפט לענייני משפחה בין הנתבע ואשתו, פנה התובע בדרישה לתשלום החוב האמור, הנתבע ביקש כי יוצגו קבלות בגין החוב האמור ובמידה ואכן יוצגו יהיה מוכן לשאת במחצית החוב, אולם לגישתו התובע נמנע מלהציג קבלות אילו וטען כי האסמכתאות נמצאות בידי מנהל החשבונות.
תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
דיון
לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל בחלקה את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.
הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61
טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66
שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).
אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו עליו הוא מוטל.
נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81
זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:
"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "
החובות הנדונים הינם חובות אשר נוצרו בתקופה ארוכה של כ- 13 שנים ואילו התובע נקט השיהוי רב לגבותם, התובע נמנע מלהציג בפני בית המשפט אישורים ואסמכתאות באשר לאופן יצירת החוב וזאת על אף בקשתו של הנתבע.
אינני מקבל את גישת התובע כי לאור העובדה כי החזיק במסמך אשר נחזה להיות חתום על ידי התובע בו הוא מצהיר כי גובה החוב הינו בסך של 46,750 ש"ח נכון ליום 13/11/05 חדל מלהיות מחוייב להחזיק במסמכים המעידים על גובה החוב.
הסכום אשר לו טוען התובע כולל בחובו את יתרת החוב בגין ההלוואה אשר בגינה נותר חוב בסך 9,740 ש"ח ואילו על פי תחשיב חישוב פסיקת ריבית והצמדה אשר צורף כנספח ב' לת.ע.ר התובע מיום 05/04/07 גובה החוב הנומנאלי הינו 18,870.67 ש"ח. באשר ליתרת החוב לא קיים פירוט אמין ומסודר.
התובע מבקש לבסס את תביעתו כאמור על הודעת בעל דין של הנתבע. לעניין זה יפים דבריו של המלומד י.קדמי
על ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1208 שם נכתב כדלקמן:
" כפי שכבר נאמר: הודאת בעל דין במסגרת מסירת עדות במשפט אינה בגדר " הודעת בעל דין" שבעל דין נתפס עליה אלא ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות"; ובית המשפט רשאי לפסוק על פי הראיות האחרות בניגוד לגרסת ההודאה. אף שגם "הודאה" כזו מכונה לא אחת כ"הודאת בעל דין"- אין היא "הודעת חוץ" ודינה כדין עדות שהושמעה במהלך הדיון.