ש.א.ח.י מערכות ממוחשבות בע"מ (להלן - התובעת) ניהלה בין השנים 1998 - 2001 חנות לממכר מחשבים וציוד היקפי. ביום 29.7.199 ביצעה התובעת עסקה מול מכללת צורן (להלן - "הלקוח") במסגרתה קבלה מהלקוח 2 שיקים של צדדים שלישיים: שיק שנמשך על ידי פי. אנד. פי. מחשבים בע"מ (להלן - "פי.אנד. פי.") על סך של 34,000 ש"ח. (להלן - "שיק מס' 1") ושיק שנמשך על ידי אליעזר חודפי על סך של 40,000 ש"ח. (להלן - "שיק מס' 2"). ביום - 30.7.1999 הופקדו השיקים ע"י התובעת בחשבונה שהתנהל בסניף 343 של בנק אוצר לחייל בע"מ (להלן - "נתבע מס' 1"). שני השיקים נמשכו מחשבונות אשר התנהלו בבנק הפועלים בע"מ (להלן - "נתבע מס' 2").
ב- 1.8.1999 נמסר לתובעת, כי השיקים חוללו כיוון שהיה מדובר בשיקים שנגנבו. שיק מס' 1 נגנב ב- 16.2.1999 ממשרדי חברת פי. אנד .פי. ושיק מס' 2 נכלל בשק דואר שנגנב מסניף 667 של נתבע מס' 2 ב- 1.2.1999. השיקים בוטלו בתאריכים 17.2.1999 ו-1.2.1999 בהתאמה.
התובעת טוענת, כי עוד ביום 27.7.99 - וקודם לביצוע העסקה עם הלקוח ושחרור הסחורה אותה הוא הזמין - פנה מר שוחט חיים (להלן - "חיים"), שהנו בעל מניות ומנהל בתובעת, טלפונית לגברת חני בריקמן (להלן - "חני"), אשר הינה עובדת נתבע מס' 1 ובזמנים הרלוונטיים טיפלה בחשבון התובעת. לטענת התובעת חיים הסביר לחני את מהות העסקה המתוכננת מול הלקוח ואת היקפה, מסר לה את פרטי השיקים שנמסרו לו ואת סכומם וביקש ממנה לבדוק שיקים אלה ולקבל את אישור נתבע מס' 2 לאפשרות פירעונם וזאת, קודם לשחרור הסחורה ללקוח. לטענת התובעת לאחר מס' שיחות אותן ניהלו חיים וכן מר שוחט שי (להלן - "שי"), שגם הוא בעל מניות ומנהל בתובעת, עם חני, מסרה האחרונה לחיים, ב- 29.7.1999, כי השיקים נבדקו עם נתבע מס' 2 וכי "הכל בסדר עם השיקים וכי יש אישור על השיקים" (סעיף 8 לתצהיר חיים). בעקבות כך שיחררה התובעת את הציוד אותו רכש הלקוח.
נתבע מס' 1 אינו מכחיש, כי נציגי התובעת, פנו לחני לצורך בירור אינפורמציה מאת נתבע מס' 2 ("כפי הנראה (או לכל הפחות סביר) שאכן בשעתו פנו נציגי התובעת לגב' בריקמן לצורך בירור אינפורמציה מאת הנתבע מס' 2... וכי הגב בריקמן אכן פנתה וקיבלה מאת הנתבע מס' 2 אינפורמציה בנדון". (סעיף 2 לסיכום נתבע מס' 1)), אולם לטענת נתבע מס' 1 אין לגזור מכך דבר אודות טיב האינפורמציה שהתבקשה וטיב האינפורמציה שהתקבלה. לטענת נתבע מס' 1 (סעיף 7.2 בכתב הגנתו) הבנק בכלל, והפקידה הרלוונטית בפרט, אינם נוהגים ולא נהגו בזמנים הרלוונטיים ליתן ללקוחותיהם שירות של קבלת אינפורמציה אודות שיקים ספציפיים. לכל היותר ניתן בזמנים הרלוונטיים שירות של קבלת אינפורמציה כללית מהבנק הנמשך אודות מושכי שיקים וטיבם כלקוחות הבנק הנמשך ואף זאת תוך הבהרה, כי המדובר באינפורמציה עכשווית שאינה מחייבת ואשר אין בה כדי להבטיח את העתיד ולו הקרוב ביותר ובהתאם אף אין בה כדי להבטיח פרעונם של שיקים כאלו או אחרים.
נתבע מספר 2 טוען, כי אין כל ראיה, כי אכן הייתה פניה מטעם נתבע מס' 1 לנתבע מס' 2 בקשר לאירועים נשוא התביעה ואם הייתה פניה שכזו מה היה תוכנה, מה היה תוכן התשובה שנתנה מנתבע מס' 2 לנתבע מס' 1 אם בכלל ומה הייתה תשובת נתבע מס' 1 לתובעת. (סעיף 3 בסיכומי נתבע מס' 2).
במצב דברים זה טוענת התובעת, כי נתבע מס' 1 התרשל בשעה שלא ביצע את הבדיקה אותה התיימר לבצע או שביצע אותה בצורה רשלנית או שהציג מצג שווא לתובעת. בהתייחס לנתבע מס' 2 טוענת התובעת, כי במידה ונתבע מס' 1 ביצע כנדרש את בדיקותיו אצל נתבע מס' 2, הרי נתבע מס' 2 הוא שהתרשל בביצוע בדיקותיו או לחילופין הוא זה שהציג מצג שווא לנתבע מס' 1 לפיו ערך בדיקה כנדרש או שמסר מידע שלם ואמין.
לביסוס טענותיה הגישה התובעת לביהמ"ש העתק קלטת של שיחה אותה ערך חיים עם חני בחודש אוקטובר 2000 או בסמוך לכך וכן תמלול קלטת זו.
יצוין, כי הנתבעים אינם מתכחשים לחובה הקיימת להם כלפי התובעת. נתבע מס' 1 אינו מכחיש, כי הוא חייב היה לפעול במסגרת התקשרותו עם התובעת בתום לב, במידה מוגברת של טוהר מידות יושר והגינות ונתבע מס' 2 מאשר (סעיף 17 לסיכומיו), כי חלה עליו חובה, כלפי התובעת, למסור לה מידע אמין ומבוסס אשר יתבסס על אופן הבדיקה שנערכה ומניעי עריכתה.
כיוון שכך גדר המחלוקת נוגע למעשה לשתי סוגיות מרכזיות. ראשית: השיחות שהתנהלו בין חיים לחני - האם חני התבקשה ע"י חיים והאם חני העבירה בפועל לחיים פרטים ביחס לשיקים עצמם ולא רק ביחס לחשבונות מהם נמשכו כביכול השיקים? שנית: לאחר שיובהרו השאלות הראשונות ובמידה ויתברר, כי נשוא השיחות בין חיים לחני נגע לשיקים באופן קונקרטי ולא רק ביחס למאפייני החשבונות באופן כללי תשאל השאלה איזה מידע בקשה חני מנתבע מס' 2 ואיזה מידע הועבר לה בפועל. אם יתקבלו טענות התובעת ולו ביחס לאחת מהסוגיות הנ"ל יהיה מקום לבחון את היקף הנזק שנגרם לתובעת.
טענות סף מקדמיות.
התובעת הגישה ב- 5.1.2004, כ- 4 שנים וחצי לאחר האירועים הנטענים, לנתבע מס' 1 דרישה לשיפוי בגין מתן מידע רשלני. ב-26.2.2004 דחה נתבע מס' 1 את הדרישה. בעקבות כך הגישה התובעת את תביעתה הנ"ל ב- 29.9.2004. קרי למעלה מ-5 שנים לאחר האירועים הנטענים. טוענים הנתבעים (סעיף 7 לסיכומי נתבע מס' 1 וסעיפים 20 ואילך לסיכומי נתבע מס' 2), כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת שיהוי. זאת כיוון שפרק הזמן הממושך שחלף ממועד ההתרחשות נשוא התביעה לבין מועד הגשת התביעה פוגע משמעותית ביכולת הנתבעים להתמודד עם העובדות הנטענות בכתב התביעה ולברר הלכה למעשה מה הייתה מהות פניית מנהל התובעת ומה הייתה מהות התשובות שהועברו ע"י הנתבעים.
הפסיקה דנה לא אחת בטענת שיהוי המועלית כנגד תביעה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ( פ"ד נז (5) 433) מאמצת השופטת פרוקצ'יה, בסעיף 12 לפסק דינה, את הגישה לפיה "במשטר דמוקרטי הפונקציה הבסיסית המוטלת על הרשות השופטת היא הכרעה בסכסוך....ותפיסה זו הולידה את הכלל, כי שערי ביהמ"ש לא ינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית אלא מטעמים כבדי משקל". הנשיא ברק, באותו פסק דין, בסעיף 1 לפסק דינו, מדגיש, כי הזכות לפנות לביהמ"ש הנה זכות חוקתית הנגזרת מחוקי היסוד עצמם. גם כך, השופטת פרוקצ'יה, בסעיף 14 לפסק דינה מציינת מצבים אשר בהם, למרות תפיסה זאת, עשויה להתקבל טענת שיהוי. במסגרת זאת, היא קובעת, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו של הנתבע לרעה. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי על הנתבע. בכל מקרה השופטת פרוקצ'יה מדגישה, כי "השתהות בתחום תקופת התיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות".
במקרה שלפנינו פרק הזמן הארוך יחסית אשר חלף ממועד התרחשות האירועים הנדונים ועד מועד הגשת התביעה אכן מקשה על הנתבעות לשחזר הלכה למעשה ובאופן מפורט את פרטי השיחות אשר התנהלו בין חיים לחני ולמעשה גם בין חני לבין עובדי נתבעת 2. מדוע השתהתה התובעת בהגשת התביעה? בהקשר זה ניתן לפנות לעדותם של מנהלי התובעת. המנהלים מעידים, כי בשלב הראשון השקיעה התובעת את עיקר מאמציה באיתור הלקוח שמסר לה את השיקים הגנובים ובגביית החוב (עמ' 11 לפרוטוקול. שם בשורה 13 ואילך. עמ' 13 לפרוטוקול. שם שורה 3 ואילך); בניסיונות לאיתור הסחורה שהועברה ללקוח ובכלל זה באמצעות שכירת חוקר פרטי (עמוד 12 לפרוטוקול שורה 14 ואילך); וכי בהמשך התקשו להגיש את התביעה נוכח המצוקה הכלכלית אליה נקלעו בעקבות האירועים האמורים (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 4 ואילך). הנתבעים לא הצליחו לסתור טענות אלה ולהוכיח כי ההשתהות נבעה מוויתור על זכות התביעה או מחוסר תום לב. במצב דברים זה, גם אם פרק הזמן הרב שחלף ממועד השיחות אכן מקשה על הנתבעים לשחזר את פרטיהן אין בכך די על מנת לשלול מהתובעת את הזכות לתבוע ולבקש מביהמ"ש לפסוק בעניינה. מעבר לכך, אני סבור, כי ניתן לראות בפעולות אותן נקטו מנהלי התובעת אמצעים לפתרון הבעיה מחוץ לערכאות וקודם לפניה לערכאות.
כיוון שכך, כיוון שנתבעת 1 אינה מכחישה, כי התקיימו השיחות הנ"ל בין מנהלי התובעת לחני ונוכח חשיבותה החוקתית של זכות התביעה אני סבור שיש לדון בתביעה זו לגופו של עניין.
השיחות שהתנהלו בין חיים לחני
לטעמי התובעת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע המוטל עליה ככל שהדברים נוגעים לפרטי ולמהות השיחות אותן ערכו חיים וחני. כך נותר בעינו ספק ניכר האם השיחות, הן מצידו של חיים והן מצידה של חני נסובו על אפשרות פרעון השיקים עצמם או על מצב החשבונות או מצב הלקוח אליהם יוחסו השיקים. ספק ניכר זה נובע ממספר גורמים מרכזיים:
א. תמליל השיחה אותה הקליט מנהל התובעת עם חני אינו מצליח לאשש את טענות התובעת. כך חני (בעמוד 9 לתמליל שורה 7 ואילך) מציינת מפורשות (במסגרת שיחה שהוקלטה ללא ידיעתה) ביחס למדיניות הבנק ככל שהיא נוגעת למסירת פרטים לשיקים לגביה: "לא שואלים לפי מספר שיק. שואלים באופן כללי.
לא עושים על שיק ספציפי. כמובן שלא עושים על שיק ספציפי. (ההדגשות שלי-א.א.).
ב. חני בסעיף 3 לתצהירה וכן עובדי נתבע 2 (סעיף 5 בתצהירה של גב' ענת טל וסעיף 8 בתצהירו של מר מוריס רביבו) מעידים, כי בתקופה הנדונה הבנקים כלל לא נהגו לתת מידע ביחס לאפשרות הגביה של שיק ספציפי. מתן מידע שכזה, התאפשר, לפי העדויות, רק כאשר שיקים ספציפיים כבר הגיעו לבנק. כך, חני בעדותה בפני ביהמ"ש (עמ' 18 לפרוטוקול. שם בשורה 13) מציינת, כי מצב של אישור מוחלט לשיק מתקיים, כאשר זה הוצג והגיע פיזית לבנק. עובדי נתבע 2 מבהירים גם הם, כי לא נהוג היה לתת אישור לשיקים ספציפיים לפני שהשיקים מגיעים לסניף עליהם הם נמשכו ועוברות 24 שעות מעת שהגיעו לסניף.(סעיף 5 לתצהירה של גב' ענת טל וסעיף 8 לתצהירו של מר מוריס רביבו) כאמור השיחות בין חיים לחני התנהלו עוד קודם למסירת השיקים לגביה ובוודאי עוד קודם שהגיעו לסניף של נתבע מס' 2. התובעת לא הצליחה להוכיח, כי דווקא בהקשר שלה חרגו (חני ועובדי נתבע 2) מהנהלים הנקוטים על ידם דרך שגרה.
ג. איני סבור, כי ככלל קיימת סתירה, כפי שטוענת התובעת, בין הדברים העולים מדבריה של חני בתמליל לבין עדותה בביהמ"ש ובמסגרת תצהירה. בכל המקומות חני שבה וחוזרת על המדיניות הנהוגה לפיה אין הבנק נוהג למסור פרטים ביחס לשיק ספציפי. (כך, בשורה 11 בעמ' 9 בתמליל, בשורות 16 ו-27 בעמ' 19 לפרוטוקול ובסעיף 3 לתצהירה) .
ד. פרק הזמן הארוך שחלף ממועד ניהול השיחות ועד לבירור התביעה בביהמ"ש הקשה הן על מנהלי התובעת והן על חני ועל עובדי נתבעת 2 לזכור במדויק את אופן השתלשלות השיחות ומה בדיוק נאמר בהן. כך מעיד חיים מנהל התובעת (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 2): "קשה לי להגיד לך את השיחה המדויקת אבל לא סרבה לי לבדיקת השיקים". חני מציינת במספר מקומות, כי אינה זוכרת את פרטי השיחה. כך בעמ' 6 לתמליל שיחתה עם חיים (שם בשורה 14) "אני לא זוכרת. אני זוכרת שאפילו נתתי לך אינפורמציה והיה בסדר. זה לזה אתה מתכוון?" ובהמשך (בשורה 17) "אני לא יכולה לזכור"; כך בעדותה בפני ביהמ"ש (עמ' 18 לפרוטוקול) וכך בסעיף 2 לתצהירה. הקושי לשחזר את נשוא השיחה (כפועל יוצא מדו השיח שהתנהל בין חני לבין עובדי נתבעת 2) עולה גם מתצהירי עובדי נתבעת 2: סעיף 4 לתצהירה של גב' ענת טל וסעיף 7 לתצהירו של מר מוריס רביבו. פרק הזמן הארוך שחלף והקושי שהוא יוצר בשחזור פרטי השיחות, יוצר כאמור ספק ניכר ביחס לתוכן השיחות ומהותן. ספק זה פועל במקרה שלפנינו לרעת התובעת.