פסק-דין בתיק א 60710/06

1.         התובעת, ילידת 1943, נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.12.05.

אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.         הפגיעה

א.         התובעת נחבלה בגבה, אך למעט הגבלה קלה בתנועת הצוואר ורגישות בחוליות גביות ומותניות, לא נמצא בחדר מיון כל ממצא פתלוגי. התובעת אובחנה כסובלת מפגיעה מסוג צליפת שוט ושוחררה בלא שאושפזה, עם המלצות להמשך מעקב רפואי, אנלגטיקה ו-3 ימי מנוחה.

ב.         התובעת המשיכה להתלונן על כאבי שרירים בעורף ובכתף, אך למרות שלא נמצאו ממצאים פתולוגיים, הומלץ על עסוי רפואי ודיקור סיני. התובעת הופנתה גם לקבלת טיפולי פזיוטרפיה.

ג.          התובעת היתה באי כושר מיום התאונה עד 6.1.06, סה"כ 9 ימים.

ד.         התובעת סרבה לעבור בדיקת מפוי עצמות ומאז יוני 2006 אין כל עדות לתלונה ו/או ממצא ו/או טיפול.

ה.         התובעת ותרה על בקשתה למינוי מומחה מטעם בית משפט ועל כן, אינה יכולה לטעון לנכות או השלכות עתידיות של הפגיעה.

3.         נזקים

א.         כאב וסבל

"מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

בענייננו, כשהתובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר, היא לא נזקקה לטיפולים חודרניים והיתה באי כושר 9 ימים בלבד, אין כל הצדקה למקסימום הפיצוי על פי תקנה 2 (ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976 ונראה לי שיש לפצותה בסך

-. 3,600 ש"ח.

ב.         הפסדי שכר

1.         "... ממה שנקבע בע"א 147/87, אין בשום פנים להבין - כפי שמשתמע מטעון ב"כ המערערת (ומטעון ב"כ התובעת בענייננו - מ.ש.) - שגם כשלא נותרה נכות, סביר להניח שנגרמה פגיעה בכושר השתכרותו של התובע. בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהיא בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהיא, פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהיא - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תיתכן אפשרות שנוצרה הגבלה כלשהיא בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות. כזה היה המקרה בע"א 146/87 (ע"א 834/88 עטיה ואח' נ' זגורי , פד"י מ"ה[1] 99, 162 - מ.ש.) .

... אין ללמוד מהיוצא מן הכלל שם על הכלל" (ע"א 473/88 צנעני (קטינה) נ' צנעני ואח' [לא פורסם, מופיע בפדאור] מפי כב' השופט אור שכתב גם פסק הדין בערעור 147/87).