פסק-דין בתיק א 60380/03

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומי הצדדים אשר הוגשו בכתב בעקבות דיון ההוכחות אשר התקיים במסגרת שלושת התיקים הנ"ל אשר הדיון בהם אוחד בעקבות החלטת כב' הנשיא א' ברק, נשוא תיק בש"א 10429/03 ולהלן שלושת התיקים הנ"ל.

ת.א. 60380/03 שעניינו תביעה שטרית כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 4 בגין שיק מס' 1547 ע"ס 31,254.87 ש"ח מיום 2/4/03 ושיק מס' 1550 ע"ס 31,254.87 ש"ח מיום 2/4/03 (אשר הוגשו לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ מס' 01-52714-03-3).

ת.א 12142/04 שעניינו תביעה שטרית אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים 1, 2 ו-4 בגין שטר בטחון מס' 478655 ע"ס 176,183.56 מיום 190/4/03 (אשר הוגש לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ מס' 01-52716-03-5).

ת.א. 36579/03 שעניינו תביעת פינוי ותביעה כספית אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבעים 1, 2 ו- 4 בגין סך של 602,191 ש"ח אשר הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר.

בכתב התביעה הנ"ל נטען על ידי התובעת כי ביום 28/11/94 נחתם הסכם שכירות עם הנתבעת מס' 1 כאשר תקופת השכירות הסתיימה ביום 14/9/02. עוד נטען כי עם תום תקופת השכירות הנתבעת סירבה לחתום על הסכם חדש ואף סירבה לפנות את המושכר. בנוסף לכך נטען כי הנתבעים 2 ו- 4 הנ"ל חתמו אישית על כתב ערבות לטובת התובעת והתחייבו ביחד ו/או כל אחד לחוד לשלם את חובותיה של הנתבעת 1. 

קיימת התייחסות בתביעה לפיצויים מוסכמים בסך של 752,463 ש"ח בגין 261 ימי שהייה בנכס כאשר נטען כי יש לקזז מהסכום הנ"ל סכומים אשר פורטו בסעיף 12 בכתב התביעה ומכאן סכום התביעה שנותר, הינו סך של 602,191 ש"ח.

כמו כן נטען בכתב התביעה כי סכום התביעה הנ"ל נכון עד ליום 2/6/03 כאשר התובעת שומרת על זכותה לתבוע סכומים נוספים עד למועד פינויה של הנתבעת בפועל.

בבקשה למתן רשות להתגונן אשר הוגשה על ידי הנתבעים 1, 2 ו- 4 נטען כי עוד קודם לסיום תקופת השכירות על פי ההסכם הוסכם בין הצדדים בעל פה להאריך את תקופת השכירות למשך 8 שנים נוספות, כאשר הנכס נשוא התביעה הינו נכס אשר סמוך למבנה אחר אשר בבעלות הנתבעת.

עוד נטען בבקשה אשר נהפכה לכתב ההגנה בתיק בעקבות מתן הרשות להתגונן, כי דמי השכירות יקבעו בהקדם לאחר בדיקת שמאי ו/או מומחה מטעם כל אחד מהצדדים, ובהעדר הסכמה, ע"י שמאי מקרקעין שימונה על ידי לשכת שמאי המקרקעין "והכל בשל השינויים שחלו בענף הנדל"ן והירידה החדה במחירי השכירות בשוק". לעניין זה נטען בנוסף כי פעלו למעשה לפי המנגנון אשר נקבע בסעיף 4ב' בהסכם השכירות האחרון אשר נחתם בין הצדדים.

בנוסף לכך נטען כי על חשבון תקופת השכירות הנוספת אשר החלה ביום 15/9/02, שולמו 2 תשלומים בסך של 49,000 ש"ח כל אחד.

קיימת התייחסות בכתב ההגנה לכך שמר אברהם אלבר, יועץ נדל"ן מטעם התובעת, הציע 4,000$ דולר ארה"ב לחודש בגין דמי השכירות, והנתבע 2 בשם הנתבעת אף הסכים לכך כאשר מומחה מטעם הנתבעת, ארז כהן, שמאי מקרקעין, הגיע לדמי שכירות בסך של  2,640$ ארה"ב לחודש לפי  4$ למטר X 660 מ"ר.

בכתב ההגנה נטען בנוסף כי מר פינקלשטיין מטעם התובעת העביר הסכם שכירות במהלך חודש ינואר 2003 לפי 5,000$ ארה"ב לחודש כאשר חלה ירידה במחירי השוק. בהקשר זה נטען בנוסף כי פינקלשטיין החל לשלוח מכתבי התראה בהם הכחיש כי היה הסכם בעל פה.

עוד נטען כי בהתאם לחוות הדעת מטעם השמאי מטעמה של הנתבעת אשר קבע כאמור את שוויו של הנכס ל- 4$ למטר ועל כן מדובר בדמי שכירות בסך של 2,640$ דולר ארה"ב לחודש, שולם בפועל אותו סכום מיום 15/9/02 ועד למועד הגשת התביעה בפועל, וכן לתקופה שבמהלכה התנהלו הדיונים בתיק.

לבסוף נטען בכתב התביעה כי הוסבר לתובעת כי הנתבעת איננה מסוגלת לשלם יותר ממה ששולם וכי במידה ותאלץ לשלם יותר יהא עליה לפטר עובדים ולסגור את המפעל.

בהתייחס לשטר הביטחון נשוא ת.א. 12142/04, נטען על ידי הנתבעת והנתבעים 2 ו-4 , בין השאר, כי התנאי לפירעון השטר לא התקיים מאחר והתובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם השכירות שהיה הסכם בעל פה. עוד נטען כי הוכנס לשטר שינוי מהותי בעת שנרשם סכום השטר ועל כן לא קמה לתובעת עילה שטרית בהתאם.

בת.א. 60380/03, נטען על ידי הנתבעים 1, 3 ו- 4, מכלול הטענות הנ"ל וכן נטען כטענה מקדמית כי השטרות נשוא התביעה לא נחתמו על ידי הנתבעת 1 והפרטים אשר צוינו בסעיף 1 בבקשה לביצוע השטרות אינם נכונים ויש למחוק את התביעה על הסף.

מר פינקלשטיין מטעם התובעת נחקר במסגרת חקירה נגדית על תצהירו ובמהלכה העיד כי אכן קיבל את השטרות נשוא התביעה בעקבות הסכם השכירות משנת 1992. עוד עלה כי שטר הביטחון ע"ס 111,000 ש"ח ניתן כדי להשלים בטחונות בהתאם להסכם משנת 1994 כאשר השוכר התחייב להעמיד לרשות המשכיר ערבות בגובה 170,000 ש"ח.

מר פינקלשטיין הוסיף והעיד כי החתימה של הנתבעת אכן מופיעה על גבי השטרות בסך 15,500 ש"ח.

מר אברהם אלבר נחקר במסגרת חקירה נגדית על תצהירו ובמהלכה העיד, בין השאר, כי הינו מתווך כאשר התייחס לכך שהנתבע 2 הוא זה אשר אמר לו כי הוא אינו מתכוון לפנות את הנכס.