מונחת בפני תביעה כספית על סף 5,999 ש"ח
רקע
דפי זהב בע"מ (להלן: "התובעת") פירסמה לבקשתו של מר קאזיזאדה יקותיאל (להלן: "הנתבע") פרסומת עבור עסקו.
הנתבע לא שילם את חובו לתובעת עבור הפרסום הנ"ל ומשכך הוגשה תביעה זו.
תביעה זו החלה בסדר דין מקוצר, עם הגשת בקשת רשות להתגונן כשבמהלך הדיון ביום 30.4.2006 הסכימו הצדדים על מתן הרשות להתגונן.
בעת קדם המשפט שהתקיים ביום 11.6.2006 הודיעו הצדדים לבית המשפט על הגעתם לפשרה לפיה ישלם הנתבע את חובו בתשלומים, עם זאת התחילו להתווכח על מספר התשלומים שסוכם עליו. בית המשפט נתן פסק הדין עם מס' תשלומים אך עם אפשרות לבטלו ומשכך בחר ב"כ התובעת לבטל את פסק הדין שניתן ולהמשיך בהליכי הדיון, תוך דרישה לקיים הוכחות בתיק.
דיון
לאחר שמיעת העדויות בדיון ההוכחות, שמיעת סיכומי הצדדים ומעבר על החומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את התביעה במלואה.
טענת פרעתי
על אף שבדרך כלל נטל השכנוע מוטל על שכמו של התובע, במקרה שבפנינו, כיוון שהמדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", נטל זה מוטל על כתפי הנתבע.
לאחר שמיעת העדויות בתאריך ה- 21/02/07, נוכח בית המשפט לדעת כי הנתבע קיבל את מבוקשו באופן מלא.
הנתבע ביקש את הפירסום, נפגש עם איש המכירות, ערך את המודעה ואישר את פרסומה.
הנתבע לא הצליח לשכנע את בימ"ש כי החוב עבור אותו פרסום שולם. עדותו בעניין זה איננה עדיפה על טענותיה של התובעת. חוסר הבהירות לגבי אופן התשלום, אינו מוסיף לאמינותו.
אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. כך, עדיפות בעיניי טענותיה של התובעת על טענות הנתבע ועדותו של התובע מהימנה בעיני מעדות הנתבע.
הוצאות משפט
תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע עיין ודייק בטענותיהם של הצדדים בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות.
בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין,ודרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.
כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה:
י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829-830). וזאת בהתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו.
לאור האמור לעיל אין אני מוצא לנכון להטיל הוצאות משפט על הנתבע. ב"כ התובע ביקש לבטל את פסק הדין שניתן לאחר שהנתבע הסכים לשלם את הסכום השנוי במחלוקת וזאת אך ורק בכדי "ללמד לקח" את הנתבע על כי העז לשנות, כטענת ב"כ התובעת, ממה שסוכם בעל פה מחוץ לאולם הדיונים ולדרוש, שוב כטענתה, תשלומים רבים יותר בעת סגירת ההסדר.
התנהלות סבירה מצד ב"כ התובעת, הצריכה הכנת הסדר בכתב מסודר שיוגש לאישור ביה"ש בדרך נוחה וברורה ולא הגעה להסדר בע"פ, לא ברור, שגרם לכך שלאחר מתן אישור ע"י ביהמ"ש לעקוף את שאר הממתינים לתורם, בכדי להכתיב את ההסדר לפרוטוקול, החלו ויכוחים על מה סוכם ומה לא סוכם מחוץ לאולם ביהמ"ש. אם לא די בכך, לאחר ששמע ביהמ"ש את גירסאות הצדדים על כמה תשלומים סוכם, והציע את ההסדר לתשלום, תוך מתן פס"ד כאמור, לא היה מקום לחזור מההסדר, ללא כל הגיוון כלכלי מלבד, כאמור לעיל, רצון "לחנך" את הנתבע תוך שימוש באמצעים שאינם נמצאים ברשותו, לנהל ההליך, להגיש תצהירים וכו'.
סוף דבר
הנתבע ישלם לתובעת את סך התביעה.