פסק-דין בתיק א 593/04

תביעה בעקבות הסכם פיתוח שנכרת בין התובעת מס' 1 לנתבעת מס' 1 ביום 20 ביוני 1997. התובעים טוענים, כי התובעת 1 התקשרה בהסכם זה בעל כורחה ותחת אילוץ, כפייה ועושק. עוד טוענים התובעים, כי ההסכם חייב את התובעת 1 לבצע עבודות פיתוח ותשתית בעבור הנתבעות ולשלם להן אגרות והיטלים, שאין להם בסיס הדין וכי עבודות ותשלומים אלו נכפו על התובעת 1, תוך ניצול סמכויותיהן של הנתבעות.

דין תובענה זו להידחות על הסף מחמת התיישנות, כפי שיפורט להלן.

א. רקע

1.           התובעת 1 היא חברה קבלנית אשר ביקשה ליזום פרויקט מגורים באזור זכרון יעקב - שכונת אחוזת ניל"י, במקרקעין שרכשה בשנת 1995 והיו ידועים באותה עת כחלקה 4 בגוש 11309.

2.           המקרקעין הנדונים היו בעת רכישתם קרקע חקלאית נטולת תשתיות ופיתוח. לצורך הקמת הפרויקט נדרשה עבודת תשתית נרחבת.

3.           המחלוקת בין הצדדים נוגעת למשא ומתן שהתנהל לגבי ביצוע עבודות התשתית והפיתוח.

התובעים טוענים, כי הנתבעות כפו על התובעת 1 את ביצוע העבודות, כתנאי לקידום תכנית השינוי לתוכנית מתאר ש/501, הנדרשת לקידום הפרויקט. לשיטת התובעים כל ניהול המשא ומתן נעשה תוך כפייה ועושק, שהחלו בישיבה שנערכה בוועדה המקומית ביום 17 בינואר 1996, המשיכו בישיבת העבודה שנערכה ביום 25 ביוני 1996 במשרדי ראש המועצה המקומית זכרון יעקב - ובה נדרשה התובעת 1 לביצוע עבודות התשתית והתשלומים - והובילו לכריתת הסכם הפיתוח, ביום 20 ביוני 1997.

הנתבעות טוענות מצידן, כי לתובעת 1 היה אינטרס ברור בביצוע עבודות התשתית, מכיוון שהייתה מעוניינת בקידום הפרויקט באופן מיידי ומהיר ככל הניתן - ולכן חתמה מרצונה החופשי על הסכם הפיתוח. הנתבעת 1 מציינת, בסעיף 8 לכתב הגנתה, כי אלמלא הסכם הפיתוח עבודות התשתית היו מתעכבות עד הימצא התקציבים המתאימים.

4.           לאחר החתימה על ההסכם פעלו התובעת 1 והנתבעת 1 מכוחו, הסתמכו עליו וראו אותו כהסכם תקף במשך 7 שנים. התובעת 1 ביצעה את העבודות, קידמה את הפרויקט, ופעלה למכירת יחידות דיור בפרויקט. עד הגשת התביעה לא פנתה התובעת 1 לנתבעות בכל טרוניה לגבי הסכם הפיתוח והמשא ומתן שקדם לו. כבר מתיאור העובדות עולה שאלת התיישנותה של התובענה שתידון להלן.

ב.  דחייה על הסף - התשתית המשפטית

5.           תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת:

" 101. (א)  בית המשפט ... רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1)     מעשה בית דין;

(2)     חוסר סמכות;

(3)    כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע"

6.           הנימוקים שניתנו בהלכה הפסוקה כ'נימוקים אחרים', לפיהם ניתן לדחות תובענה על הסף לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, הן התיישנות, העדר יריבות ושימוש לרעה בהליכי משפט (ראו: יואל זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ירושלים - 1995) 416-420; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תל אביב - 2003) 140-143; ע"א 4600/91 מוסקוביץ' נ' הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מח(3) 455, 458 (1994); בש"א 6479/06 (ע"א 11319/05) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (טרם פורסם, ניתן ביום 15 בינואר 2007)).

ג. התיישנות התובענה

7.           כתב התביעה מגלה, בסעיף 21, כי תחילת המשא ומתן בין התובעת 1 לנתבעת 1 הייתה בינואר 1996. תהליך המשא ומתן הבשיל לכדי קבלתה של תוכנית השינוי לתוכנית המתאר (תוכנית ש/501/א) בוועדה המקומית, ביום 5 במאי 1996. לגבי מועד זה מתייחס כתב התביעה, באומרו כי " בהחלטה זו ובאופן שנקבעה, קבור הכלב, ונבטו זרעי הכפיה והאילוץ שנזרעו עוד קודם לכן". הדברים מלמדים, כי כבר במאי 1996, ידעו התובעים על עילת התביעה ויכלו לעמוד על זכויותיהם מול הנתבעות ולהבהיר, כי הדרישות אינן מקובלות ואף (לכאורה) אינן חוקיות וזאת במסגרת פנייה לערכאות (הליכי ערר, עתירה מנהלית או אף תביעה רגילה).

מועד מאוחר יותר, בו בוודאות הועלו בפני התובעת 1 רוב דרישות הנתבעת 1, הוא פגישת העבודה, שהתקיימה במשרדי ראש הנתבעת 1 ביום 25 ביוני 1996 (ראו: סעיף 36 לכתב התביעה). במועד זה לא הביעו נציגי התובעת 1 את אי הסכמתם או את התנגדותם לדרישות, ולו כחלק מניהול המשא ומתן. הגשת התביעה הייתה הפעולה המשמעותית הראשונה שנעשתה מצד התובעים בנוגע לטענותיהם.