1. התובעים, דניאל בן-חיון (להלן - "בן-חיון") ויובל ליאור (להלן - "ליאור"), הגישו תובענה כספית על סך 98,761 ש"ח נגד בני הזוג עינת וחנני רויכמן. התובעים הם מתווכים במקצועם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לרכישת נכס על ידי הנתבעים בבנימינה בסך של 680,000 דולר ביום 8.5.97 ודרישת המתווכים לתשלום דמי תיווך בסך 2% בתוספת מע"מ.
2. ההליך נפתח ביום 16.3.03. הדיון התנהל תחילה בפני כב' השופט א' גנון והצדדים חוייבו להגיש תצהירי עדות ראשית. הצדדים לא הגיעו להסדרים דיוניים שהיו מאפשרים את קיצור ההליך ובסוף נשמעו ראיותיהם בישיבת הוכחות ביום 30.1.06 לאחר העברת ההליך לדיון בפניי .
גירסת התובעים
3. מטעם התובעים הוגשו שלושה תצהירים: שניים של התובעים, ותצהיר שלישי שניתן על ידי גב' אלינוער שפרונג שהיתה בעלת הנכס שנמכר לנתבעים. בתצהיר עדותו הצהיר המתווך ליאור, כי באותה תקופה הוא ניהל משרד תיווך לעסקאות נדל"ן מביתו בבנימינה. במועד הרלוונטי לכתב התביעה הוא והמתווך בן-חיון שיתפו פעולה ביניהם. תנאי שיתוף הפעולה פורטו בהסכם ת/1 מיום 10.10.95 בין שני המתווכים. על פי ההסכם התחייבו המתווכים לחלק ביניהם 50% מכל הכנסותיהם בלי קשר להוצאות של כל משרד. צויין במפורש כי השותפות תכלול נכסים בייצוג בלעדי של כל אחד מהם. בתצהירו ציין ליאור כי תחילה פנה אליו חנני וביקש ממנו למצוא עבורו נכס לרכישה בבנימינה. ליאור טען כי חנני סיפר לו ש
"בכל פעם שהוא מתענין בנכס כלשהו, שומעים את שמו ומעלים את המחיר, כיוון שיודעים שהוא בעל יכולת כספית גבוהה" (סעיף 4 לתצהיר). עינת רויכמן חתמה אצל ליאור ביום 16.2.96 על כתב התחייבות לתשלום דמי תיווך בסך 2% בתוספת מע"מ (העתק מטופס ההתחייבות צורף לתצהיר וסומן "א"). תחילה הראה ליאור ארבעה נכסים לבני הזוג רויכמן אשר פורטו ברשימה המופיעה על טופס ההתחייבות. לא נקשרה עסקה ביחס לנכסים אלו. ליאור הצהיר כי פרטי חמשת הנכסים הראשונים ברשימה נכתבו בכתב ידה של הנתבעת. הנכס הששי, הנכס נשוא המחלוקת,
"הוסף על ידי, לאחר שמסרתי את פרטיו לנתבעת בפגישה והראיתי לה את הנכס. באותה פגישה טופס ההתחייבות לא היה בידי וביקשתי ממנה מספר פעמים לבוא לחתום על ידו למען הסדר הטוב" (סעיף 5 לתצהיר). רויכמן לא חתמו ליד הנכס השישי שהוסף לרשימה.
4. באוקטובר 1996 פנתה גב' אלינוער שפרונג, בעלת משק בבנימינה למתווך השני, בן-חיון. היא ביקשה ממנו לשווק עבורה את המשק. מאוחר יותר היא העניקה לו בלעדיות לתקופה של ששה חודשים החל מיום 31.11.96 (טופס הנכס לשיווק צורף כנספח ב'). בן-חיון, שידע על קשריו של ליאור עם רויכמן העביר לו את המידע ביחס לנכס ועל פי הטענה ליאור הראה את הנכס לרויכמן:
"הנתבעים גילו התענינות בנכס.... תוך שהביעו תרעומת שהם גרים באותו רחוב בו נמצא הנכס נשוא התביעה, בשכירות אצל הורי המוכרת, ולא ידעו על הנכס. למרות זאת ביקשו לתאם עבורם פגישה עם המוכרת, והפעילו את המתווכים בעניינם.... " (סעיף 7 לתצהיר). ליאור טען שתיאם תאריכים לפגישה עם בני הזוג רויכמן וכי בן-חיון תיאם עם גב' שפרונג. הפגישה התקיימה בביתה של המוכרת והשתתתפו בה היא ובנה שהיה מתמחה במשפטים, בני הזוג רויכמן ללא עורך דין ובן-חיון שנכח בתחילת הישיבה בלבד. הוגשו דפי יומנו של ליאור (נספח ד' עמ' 20 - 23) ביחס לקיום הפגישה האמורה.
בין הנתבעים לבין המוכרת התנהל משא ומתן ממושך, כאשר בן-חיון קיבל דיווחים מהמוכרת ואילו ליאור היה בקשר מתמיד, לטענתו, עם בני הזגו רויכמן. לטענתו ביקש חנני ממנו שבן-חיון ילחץ על גב' שפרונג להוריד מהמחיר של 900,000 דולר אותו ביקשה עבור הנכס. ליאור טען כי רויכמן ביקשו מהמתווכים לא להגיע לפגישות כיוון שהם מנסים להסתדר בעצמם עם המוכרת. המשא ומתן התארך עם עליות וירידות ובשלב מסויים אף הופסק כליל
"משלא עלה בידיהם [רויכמן]
לרכוש אף אחד מהנכסים האחרים בהם התענינו, פנה אלי הנתבע באופן אישי ש'אחייה' את המשא ומתן עם גב' שפרונג. ואכן, למרות שבינתיים הפנינו לגב' שפרונג שני לקוחות אחרים (שמעוני וסימן טוב) שהיו בשלבי משא ומתן מתקדם, גרמנו לחידוש המשא ומתן של גב' שפרונג עם הנתבעים" (סעיף 10 לתצהיר). לטענת ליאור, חנני זימן אותו אליו הביתה פעמיים במהלך המשא ומתן על מנת לדון איתו בקשיים ובדרכים שניתן לנקוט לקידום העסקה. בסופו של דבר נחתם חוזה מכירה בסכום של 2,200,000 ש"ח שהיו אז שווים 680,000 דולר. המתווכים לא ידעו לנקוב במועד חתימת החוזה.
5. דפי יומנו של ליאור הוגשו כנספח ד' לתצהירו. לטענתו הם מתעדים מגעים שהיו בינו לבין רויכמן בין 16.2.96 ל- 25.1.98. ביחס לחלק מהתאריכים מדובר על מגעים בנוגע לנכס של שפרונג. לטענת ליאור דפי היומן הראו כי הוא היה פעיל במשא ומתן והיווה גורם יעיל בקשירת החוזה בין המוכרת לבין רויכמן. יתר על כן, לטענת ליאור, לבקשת רויכמן הוא הוציא ביום 16.12.96 דף מידע מהועדה המקומית לגבי הנכס וצילם עבורם את התיק של הנכס. בן-חיון סיפק מסמכים נוספים אודות הנכס מגב' שפרונג. לטענת ליאור,
"לאורך כל התקופה בה שרתתי את הנתבעים, בררתי עבורם פרטים, יצרתי קשרים עם בעלי נכסים שענינו את הנתבעים, תמיד אמר לי הנתבע כי אל לי לדאוג - אני את שכרי אקבל" (סעיף 17 לתצהיר). ליאור טען כי גם בקשר לנכס נוסף שאינו מוזכר בטופס, ניסו בני הזוג רויכמן "לעקוף" אותו לאחר שערך להם היכרות עם בעל הנכס. לטענתו, הוא מחה על כך באוזני חנני שהרגיע אותו כי לא ייפגע שכרו (סעיף 17 לתצהיר).
6. כאשר פנה ליאור לרויכמן וביקש מהם לשלם את שכרו, לטענתו לא התכחשו לחובתם אלא ניסו להורידו במחיר ודחו אותו בלך ושוב משך חודשים ארוכים. לדבריו, פעם הזמין חנני את ליאור לביתו החדש והציע לו 1% תמורת התיווך בעסקה ופעם אחרת הזמין אותו למשרדו בקניון לב חדרה והציע לו מחיר הנמוך מזה "כהערכה" לעבודתו (סעיף 19 לתצהיר). בשני המקרים נועץ ליאור עם בן-חיון והם החליטו לא לוותר על דמי התיווך המלאים.
7. תצהירו של בן-חיון תמך בגרסת ליאור. שני המתווכים טענו כי לא קיבלו הודעה על כריתת העסקה.
8. בתצהירה הצהירה אלינוער שפרונג כי היתה בעלת הנכס בגוש 10207 חלקה 109 (מספר חדש 2034) הידוע כמשק 29 בנחלת ז'בוטינסקי בבנימינה. הנכס נרכש ממנה על ידי עינת וחנני רויכמן. לגרסת המצהירה היא פנתה לבן-חיון ונתנה לו זכות בלעדית לתקופה של חצי שנה לשווק את הנכס עבורה, ללא תשלום עמלת תיווך ממנה (הסכם התיווך צורף כנספח א' לתצהירה). לטענתה, בן-חיון יצר קשר עם מספר קונים, ביניהם גם בני הזוג רויכמן. לטענת המצהירה
"דניאל ביקש ממני רשות ליצור קשר עם ה"ה רויכמן ולעניינם בנכס ולאחר מכן אף לתאם איתם פגישה. כמובן שהסכמתי" (סעיף 4 לתצהיר). הפגישה הראשונה בין רויכמן לבין שפרונג תואמה על ידי בן-חיון בנכס. בן-חיון נכח בתחילת הפגישה ולאחר מכן הלך. המצהירה אישרה כי תהליך הרכישה היה ארוך מאוד ומורכב עם עליות וירידות. רוב הפגישות התקיימו בין המוכרת לבין בני הזוג רויכמן לבדם כיוון שלא היו זקוקים למתווך. בהפסקות במשא ומתן בן-חיון היה מתקשר לשפרונג לברר היכן עומדים הדברים ועל מנת להביא קונים פוטנציאלים נוספים. המצהירה הוסיפה
כי "רויכמן התגוררו בחצר ביתם של הורי משך שלוש שנים, בבית של אחי וגיסתי שנמצאו בחו"ל. לא הכרתי אותם אלא רק ידעתי שהם שוכרים את הבית מאחי. לא פניתי אליהם ולא דיברתי איתם מעולם ובמיוחד לא בקשר לנכס עד לאותה פגישה בביתי שיזם דניאל המתווך. למיטב ידיעתי והכרותי עם אבי הוא לא דיבר עם אף אחד וגם לא עם ה"ה רויכמן על מכירת הנכס שלי." המצהירה הוסיפה כי לאחר רכישת הנכס על ידם באו בני הזוג רויכמן עם הוריו של חנני להראות להם את הנכס וזכורה לה היטב אמירתו של חנני,
"כל כך מוזר שנאלצתי לחפש ולהעזר במתווכים במשך תקופה כל כך ארוכה, כשבעצם הבית שרכשתי דרכם שייך למשפחה שגרתי בחצר שלה ולא ידעתי" (סעיף 11 לתצהיר).
9. תצהיר נוסף הוגש על ידי מר שלמה אריאב, אביה של אלינוער שפרונג. הוא הצהיר שבני הזוג רויכמן התגוררו בחצר ביתו משך שלוש שנים בבית שנמצא שם. הוא הצהיר שלא הכיר אותם מעבר לברכות כאשר נפגשו ו
"לא דיברתי עמם מעולם בקשר לנכס". המצהיר לא הופיע בבית המשפט מפאת גילו (בן 82) ומצב בריאות לקוי. בהמשך, הסכימה באת כוח התובעים לאור מצב בריאותו של העד למשוך את תצהירו, בכפוף לכך שתתקבל עמדת המשפחה שבן-חיון נכח בפגישה הראשונה (עמ' 5 ו- 32 לפרוטוקול הדיון). בהתאם לכך, לא תהיה התחשבות בתוכן התצהיר בקביעת הממצאים.
גרסת הנתבעים
10. בתצהיר עדותה הצהירה עינת רויכמן כי נחתם הסכם מכר בינה ובעלה לבין שפרונג ביום 16.7.97 על משק 29, בסכום של 2,200,000 ש"ח. עובר לרכישת הנכס בני הזוג התגוררו משך שלוש שנים בביתו של אחיה של המוכרת הנמצא בצמוד לביתם של הוריה. לטענתה
"בשל שכנותינו נרקמו יחסי ידידות טובים בינינו לבין הוריה.... ובפרט עם אמה הגב' צפורה אריאב אשר נהגה לעתים קרובות לבקר בביתנו" (סעיף 2 לתצהיר). בתקופה זו בחנו בני הזוג רויכמן אפשרות לרכוש נכס בבנימינה. לטענתה, הם פעלו באופן עצמאי תוך ש
"אנו נעזרים בין היתר בקרובינו ומכרינו שהתגוררו בבימינה. בד בבד פנינו בתחילת שנת 1996 לתובע 2, יובל ליאור, אשר ידענו כי עוסק בתיווך נדל"ן ובקשנו עזרתו למציאת נכס לרכישה בעבורנו." (סעיף 3 לתצהיר).
11. לטענת עינת רויכמן, ביום 16.2.96, ליאור אמר לה שברצונו להראות לה חמישה נכסים שעונים לדעתו על דרישותיהם והיא רשמה בכתב ידה את פרטי הנכסים על טופס הההתחייבות (נספח א'). טופס ההתחייבות נספח א' דומה לטופס ההתחייבות עליו חתמה אולם אינו זהה מאחר ולא נכלל בטופס עליו חתמה משק 29 שצויין כנכס מספר 6. לטענתה, הוספו פרטי הנכס לטופס בלי רשותה (סעיף 7 לתצהיר). למעט חמשת הנכסים המופיעים בטופס ההתחייבות, לא הציג לה ליאור נכסים אחרים. התנהל משא ומתן בקשר לחמשת הנכסים האחרים וליאור עמד עמם בקשר אליהם והיה פעיל ומילא תפקיד פעיל ביחס אליהם.
12. לטענת עינת היא וחנני המשיכו לחפש בכוחות עצמם נכס לרכישה
"כאשר בשלב מסויים ובמסגרת היחסים הקרובים שנרקמו בינינו לבין הוריה של המוכרת, ספרו לי אלה האחרונים כי בתם (הגב' שפרונג) עומדת להציע את הבית שלה למכירה וכי המדובר בנחלה. בעקבות זאת, פנינו בעצמנו למוכרת והתחלנו לנהל עמה משא ומתן לרכישת הנכס." (סעיף 10 לתצהיר). בפגישה הראשונה שהתקיימה בין הצדדים לעסקה נכחו המוכרת, בנה, אביה, היא וחנני. לטענת עינת
"אני זוכרת היטב את נוכחותו של אביה של המוכרת בפגישה זו ואף היכן ישב במהלך הפגישה. תחילה כשראיתיו תמוהה היתה נוכחותו בעיני עם זאת מייד הבינותי כי לאור מצבה המשפחתי של המוכרת סביר היה כי יהיה נוכח ומעורב בעניניה" (סעיף 12 לתצהיר). לטענת עינת, בן-חיון לא נכח בשום שלב של הפגישה.
13. עינת תיארה תהליך משא ומתן ארוך ומייגע שלווה במחלוקות שונות בכל הקשור למסים החלים על מכירת הנכס וחידוש חוזה החכירה. לטענתה, היא נכחה ברוב הפגישות שהתנהלו במהלך המשא ומתן, אם כי לא בכולן. היא עמדה על כך כי ליאור ובן-חיון מעולם לא נכחו בפגישות. לטענתה, הגורם היעיל שהביא לכדי הבשלתה של עסקת המכר היה עורך דינם, עו"ד יוסף עזריאל, אשר פעל על מנת לגשר על המחלוקות שנוצרו בין הצדדים (סעיף 16 לתצהיר). בשלב מסויים כשל המשא ומתן אולם בזכות עצותיו המשפטיות של עורך הדין הוא חודש. לליאור לא היה כל קשר לחידושו. עינת הצהירה עוד כי בתקופה שבה הופסק המשא ומתן, ניסה אביה של המוכרת לשכנע אותם לגשר על המחלוקות (סעיף 18 לתצהיר). בסופו של דבר, ביום 16.7.97 נחתם הסכם המכר.
14. תצהיר נוסף הוגש על ידי חנני רויכמן. הוא חזר על הדברים שנאמרו על ידי עינת, וציין כי משך כל התקופה שבה פעל ליאור למענם מעולם לא הציג בפניהם את בן-חיון או הזכיר את שמו או את העובדה כי הינו שותפו (סעיף 10 לתצהירו). חנני סיפר על המשא ומתן שהתחלק לדעתו לשני שלבים: בשלב הראשון גיבוש ההסכמות והמחלוקות והשלב השני פגישות בין עורכי הדין של הצדדים לעסקה, לעתים בנוכחות הצדדים. חנני תיאר כי הפגישות של השלב הראשון התקיימו עמו בביתה של המוכרת ונכחו בהן תמיד המוכרת ובדרך כלל גם בנה. בפגישות אלו לא נכחו מעולם ליאור ובן-חיון. גם לגישת חנני בשלב השני היוו עורכי הדין של הצדדים את הגורם שאיפשר ביצוע העסקה ובייחוד עו"ד עזריאל מטעמם (סעיף 17 לתצהיר).
15. לטענת חנני, אביה של המוכרת שוחח עמו מספר פעמים על הנכס בביתם בתקופת ניהול המשא ומתן. בין היתר, בכל הקשור לסוגיית סיכויי ההפשרה של הנכס והאפשרות לקבל הסכם מהוון. באחת הפגישות מסר לו אביה של המוכרת עמוד ראשון ממכתבו של מינהל מקרקעי ישראל מיום 18.1.95 שצורף כנספח ו' לתצהירו של בן-חיון המתייחס לביטול חוזה של חכירה של נחלות בודדות בתחום ישוב עירוני עקב שינוי יעוד. חנני טען שהוא מעולם לא ביקש מליאור להשיג עבורו מסמכים הנוגעים לנכס מהועדה המקומית ולטענתו המסמכים שצורפו כנספח ו' לתצהירו של ליאור נמסרו לו עת שפגש אותו באקראי במשרדי הועדה המקומית.
"ליאור שהכרני היה נכון לעזור לי ומסר לידי העתק מן המסמכים של הועדה המקומית" (סעיף 21 לתצהיר). ציון ההערות ביומנו מיום 5.12.96 ו- 18.12.96 ביחס לשאלות אודות היטל ההשבחה בנחלה וצילום תיק של גב' אלינוער תכנית ש' הכללית "
נעשו על ידי ליאור למטרותיו האישיות בלבד ולא היה להן כל קשר למשא ומתן שהתנהל ביני ואשתי לבין המוכרת." מלבד מסמכי הועדה הנזכרים לעיל, לא נמסרו לו או לעינת מסמכים מליאור הנוגעים לנכס והם קיבלו את כל האינפורמציה דרך המוכרת, אביה ועורך דינה (סעיף 24 לתצהיר). בשלב בו כשל המשא ומתן הכחיש חנני את הטענה שהוא מסר מידע לליאור בקשר לכך או שהתייעץ עמו, או ביקש את עזרתו.
16. בהמשך הצהיר חנני כי מספר חודשים לאחר כריתת ההסכם פנה אליו ליאור בדרישה לתשלום דמי תיווך. הוא הופתע מהדרישה, וציין בפני ליאור כי הוא לא היווה גורם יעיל או מתווך בעסקה. למרות זאת, ביקש ממנו ליאור אין ספור פעמים לקיים עמו פגישה בנוכחות בן-חיון. לבסוף הוא נפגש עם שני המתווכים בביתו של ליאור. בפגישה זו הוא הבהיר לבן-חיון ולליאור כי לא מגיע למי מהם דמי תיווך בגין עסקת רכישת הנכס,
"שהרי לא היו מעורבים בה ולא היוו כל גורם יעיל בה. עם זאת, מאחר והערכתי את מאמציו של ליאור למצוא לנו נכס משך תקופה ארוכה בה סייע לנו, הצעתי לשלם לליאור סכום קבוע הנאמד בכמה אלפי שקלים
כמחווה על מאמציו למצוא לנו נכס. הבהרתי לליאור כי אין המדובר בדמי תיוווך וכי הסכום אינו מהווה נגזרת מהתמורה שהתקבלה מעסקת הרכישה של הנכס. ליאור הבין זאת היטב" (סעיף 35 לתצהיר).
העדויות בבית המשפט
17. בחקירתה טענה שפרונג שהיא הודיעה לבן-חיון על קשירת העסקה עם הנתבעים (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, שפרונג עמדה על כך שבן-חיון נכח בפגישה הראשונה שהתקיימה ביחס לנכס (עמ' 9 ו- 10 לפרוטוקול).
18. בחקירתו נשאל ליאור כי לגבי מנהגו כלפי לקוחות שנהג לתת להם אינפורמציה ללא חתימה על התחייבות וכיצד ידע כמה כסף יקבל. הוא ענה כי קיים נוהג שעמלת תיווך של 2% היתה מקובלת באותה תקופה וכי מתקיים משא ומתן (עמ' 11). כאשר נשאל מדוע משך 6 - 8 חודשים לא יכל למצוא זמן להחתים את בני הזוג רויכמן על טופס ההתחייבות המתוקן למרות שהם גרים במרחק קצר ממנו, השיב ליאור כי, "
הקשרים שלי איתם היו טובים מאוד ואני בקשרי אמון, נפגשנו גם אחר כך בניסיון להגיע לפשרה כספית, יש לי אליו כבוד, ולא הייתי מספיק מסודר כדי לגמור עם זה, המשכתי ושרתי [צ"ל - שרתתי]
אותו" (עמ' 15 לפרוטוקול). בחקירתו בן-חיון חזר על טענתו שנכח בפגישה הראשונה בין הקונים והמוכרת (עמ' 22 לפרוטוקול).