מבוא
1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך 200,262 ש"ח.
2. התובע, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (
להלן: "הבנק") הלווה לבני הזוג עמרן מאיר ויפה (
להלן: "הלווים") סך של 350,000 ש"ח לפי חוזה הלוואה מיום 8.2.1993 (
להלן: "ההלוואה הראשונה"). כבטחון להלוואה הראשונה נרשמה על ביתם של הלווים משכנתא מדרגה ראשונה. ביום 26.1.1996 נטלו הלווים הלוואה נוספת מהבנק, על סך של 580,000 ש"ח וזאת לפי חוזה הלוואה מיום 26.1.1996 (
להלן: "ההלוואה השניה"). כבטחון להלוואה השניה נרשמה על הבית משכנתא נוספת וכן נחתמה ערבות על ידי הנתבעות 3 ו-4, בנותיהן של הלווים. הנתבעת 3, סימה ברנד (
להלן: "סימה") חתמה על כתב הערבות ביום 26.1.1996 בסניף פרדס חנה של הבנק (ראה עדותה בע' 13 לפרוטוקול). הנתבעת 4, רינה כהן (
להלן: "רינה") חתמה על הערבות ביום 6.2.1996 בסניף חולון של הבנק.
3. הלווים לא פרעו את ההלוואה. הבנק נקט ביום 6.5.2002 בהליכים למימוש המשכנתאות הרובצות על הבית, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 5-02-36603-01. הבית נמכר לפי חוזה מכר שאושר על ידי ראש ההוצל"פ ביום 19.5.2003. תמורת המכירה, סך של 1,311,501 ש"ח, שימשה לסילוק מלוא ההלוואה הראשונה (שלא היתה מגובה בערבויות אישיות כלשהן) והיתרה שימשה לסילוק חלקי של ההלוואה השניה. נותרה עדיין יתרת חוב בגין ההלוואה השניה, בסך של 200,262 ש"ח, ומכאן התביעה.
4. התביעה הוגשה הן נגד הלווים והן נגד הערבות, סימה ורינה. הנתבעים כולם ביקשו רשות להתגונן. בקשתם של הלווים נדחתה. בקשתן של סימה ורינה התקבלה, וניתנה להן רשות להגן בשתי טענות עיקריות: הטענה לפיה הבנק לא הודיע להן מעולם, קודם להגשת התביעה, כי קיימים פיגורים בהלוואה השניה, וכן הטענה לפיה הבנק לא גילה להן אודות קיומה של ההלוואה הראשונה אשר בגינה כבר נרשמה משכנתא על הבית.
הטענה בענין סכום התביעה
5. סימה ורינה (
להלן: "הנתבעות" או "הערבות") טוענות בסיכומיהן כי הבנק לא הוכיח את סכום התביעה נגדן, משום שאין למצוא בתצהירים מטעם הבנק התייחסות כלשהי לענין זה.
אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות, בהיותה הרחבת חזית שנעשתה בשלב הסיכומים. חזית המריבה נקבעה בהתאם לבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעות. אין למצוא בבקשה זו כל כפירה בגובה החוב הנתבע. ממילא לא ניתנה רשות להגן בשאלת גובה סכום התביעה. הואיל וכך, הבנק לא צריך היה להוכיח את שיעורו של חוב זה. די בכך שהוא צירף דף חשבון אחרון לכתב התביעה, המאמת את גובה החוב הנתבע, והנתבעות לא כפרו בשעתו באמיתות החוב. אכן, דף החשבון האחרון לא אומת כדרך שמאמתים רשומה מוסדית, אך דבר זה לא פטר את הנתבעות מחובתן הדיונית, לו ביקשו באמת ובתמים לכפור בסכום התביעה, מהעלאת טענה זו בגדרה של בקשתן למתן רשות להתגונן. מחדלן לעשות כן, פטר את הבנק מהחובה להוכיח את גובה החוב, באשר עובדה זו לא היתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים.
הטענה בענין אי גילוי דבר קיומה של ההלוואה הראשונה
6. הנתבעות טענו כי הבנק לא גילה להן מעולם את דבר קיומה של ההלוואה הראשונה. דא עקא, טענה זו נתמכה בתצהירה של סימה לבדה. רינה לא הגישה תצהיר, לא במסגרת בקשת הרשות להתגונן וגם לא במסגרת תצהירי העדות הראשית. סימה נחקרה בענין זה, וגירסתה היתה מהימנה, משכנעת ולא נסתרה כמלוא הנימה בחקירתה הנגדית:
"
בפירוש לא נאמר לי ולא ידעתי שהיתה עוד הלוואה, ובאמת באותו התאריך נלקחה הלוואה אחת ולא שתי משכנתאות ולגבי הקודמת לא ידעתי עליה ... ידעתי שהבית שווה יותר מאשר 580,000 שקל שזה סכום ההלוואה. כשאני חתמתי על ההלוואה, היה ברור לי שהכסף יוחזר לא ממכירת הבית, אלא מהפרוייקט אבל יותר מזה, גם היה ברור לי שהבית שווה יותר מזה ולא ידעתי שיש עוד משכנתא על הבית." (ע' 14 לפרוטוקול)
7. אין ספק כי מדובר בטענה עובדתית בעלת חשיבות רבה, שכן מתצהירו של מר משה וולך (
להלן: "וולך") מטעם הבנק עולה כי הבנק השתמש בכספים שנתקבלו ממכירת הבית, סך של 1,311,501 ש"ח, לסילוק מלוא החוב בגין ההלוואה הראשונה, ורק היתרה שימשה לסילוק חלקי של ההלוואה השניה. מנספח א' לתצהירו של מר משה שימל (
להלן: "שימל"), המצהיר הנוסף מטעמו של הבנק, עולה כי הסכום שנזקף לסילוק ההלוואה הראשונה ביום 18.5.2003 היה 301,954.62 ש"ח. הואיל והחוב שנותר בגין ההלוואה השניה עמד על סך של 202,262 ש"ח בלבד, פשיטא שאלמלא קיומה של ההלוואה הראשונה, די היה בכספי המימוש כדי להביא לסילוק מלא של ההלוואה השניה, דבר שהיה פוטר את הערבות מערבותן כלפי הבנק.
8. הבנק אינו חולק בסיכומיו על כך שהיתה מוטלת עליו החובה להודיע לערבות על קיומה של ההלוואה הראשונה, עובר להחתמתן כערבות להלוואה השניה. הבנק היה ער לכך שסימה טוענת כי מעולם לא הוסבר לה על ידי הבנק דבר קיומה של ההלוואה הראשונה. חרף זאת, הבנק לא טרח לזמן לעדות את פקיד הבנק מסניף פרדס חנה, אשר אימת את חתימתה של סימה על גבי כתב הערבות. מי שהעידו מטעם הבנק היו וולך ושימל, אשר לשניהם אין כל ידיעה אישית בענין ערבותן של הנתבעות, משום שלא טיפלו בהחתמתן על כתב הערבות. וולך אישר בעדותו כי
"כל העדות שלי היא מתוך המסמכים בלבד" (ע' 7 לפרוטוקול). כאשר נשאל האם ידוע לו שפקידי הבנק אכן הסבירו לערבות על דבר קיומה של ההלוואה הראשונה, אישר: "
אני לא יודע להגיד, כי לא הייתי נוכח שם אבל זה נוהל. ... זה נוהל, זה מה שאני יודע. מסבירים לכל אדם במידה ויש, ורשום בתיק שיש הלוואה נוספת." (ע' 8 לפרוטוקול).
אין די בעדות זו כדי לסתור את גירסתה של סימה לפיה איש בבנק לא גילה לה את דבר קיומה של ההלוואה הראשונה. העובדה שנוהל גילוי כזה היה קיים בבנק, כטענת וולך, אין פירושה שהנוהל אכן קויים במקרה דנן. לשם הוכחת הגילוי צריך היה הבנק לזמן לעדות את הפקיד שהחתים את סימה על גבי כתב הערבות, דבר שלא נעשה.
9. על כן, משלא נסתרה טענתה העובדתית של סימה, לפיה הבנק לא גילה לה את דבר קיומה של ההלוואה הראשונה, אין מנוס מהמסקנה כי הבנק הטעה את סימה עובר לחתימתה על כתב הערבות. הגם שחובת הגילוי הוכנסה לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (
להלן: "חוק הערבות") רק במסגרת תיקון תשנ"ח, ואילו סימה חתמה על הערבות כשנתיים לפני תיקון תשנ"ח, הרי שעדיין מדובר בהטעייה כמשמעה בס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, באשר עסקינן באי גילויין של עובדות שלפי הנסיבות צריך היה הבנק לגלותן. בנוסף, מדובר בהטעייה לפי ס' 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 (
להלן: "חוק הבנקאות") הקובע כי "
לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח ...". קיומה של משכנתא נוספת על נכס המשמש כבטוחה להלוואה שבגינה ניתנת ערבות, הוא בבחינת ענין מהותי שצריך היה לגלותו, משום שהדבר מגביר עד מאוד את הסיכון שהערב נוטל על עצמו. יצויין כי לפי ס' 17א' של חוק הבנקאות, שהוסף במסגרת תיקון תשנ"ד, הוראות חוק בנקאות חלות גם על ערבים.
די בכך כדי לפטור את סימה מערבותה ולדחות את התביעה נגדה.
10. דין שונה צריך לחול לגבי רינה. משום מה, רינה בחרה שלא ליתן תצהיר לביסוס הטענה העובדתית בדבר העדר גילוי. רינה אינה יכולה להבנות מן העובדה שחובת הגילוי לא קויימה כלפי סימה, מן הטעם שבעוד שסימה חתמה על כתב הערבות בסניף פרדס חנה של הבנק, הרי שרינה חתמה על הערבות בסניף חולון של הבנק. החתימות נעשו במועדים שונים, ובפני פקידים שונים. על כן, לא ניתן ללמוד גזירה שווה משני המקרים. ככל שסימה התיימרה להעיד בענין זה גם מטעמה של רינה, הרי שמדובר בעדות שמיעה, הואיל וסימה לא נכחה בסניף הבנק בחולון כאשר רינה חתמה על הערבות. הכלל הוא שכל בעל דין צריך להוכיח את טענותיו. הואיל והטענה בדבר העדר גילוי היא טענת הגנה, הרי שהנטל בענין זה היה מוטל על רינה ועל סימה. סימה הרימה נטל זה ואילו רינה לא עשתה כן. על כן, המנעותו של הבנק מהעדתו של הפקיד מסניף חולון אשר החתים את רינה על כתב הערבות, אינה צריכה לפעול לחובתו, באשר החובה להעיד את פקיד הבנק היתה קיימת רק אם רינה היתה מרימה תחילה את הנטל המוטל עליה, דבר שלא עשתה.
הטענה בדבר אי גילוי העובדה שהלווים אינם פורעים את חובם
11. הנתבעות טענו כי הבנק לא גילה להן מעולם, קודם להגשת התביעה בשנת 2004, כי הלווים אינם פורעים את חובם. הבנק אינו חולק על טענה עובדתית זו, וגם אינו חולק על העובדה כי הלווים חדלו לפרוע את ההלוואה השניה בחודש ספטמבר 2001, אך לדבריו, חובת הגילוי לא היתה מוטלת עליו בשים לב לכך שהחובה למסור הודעה כזו לא היתה קיימת קודם לתיקון תשנ"ח של חוק הערבות, וכאן עסקינן בערבות שניתנה קודם לכן.
12. בהחלטתי מיום 6.10.2005 ליתן לנתבעות רשות להגן, ציינתי כי חובת גילוי כזו קיימת מכח עקרון תום הלב וחובת הזהירות המוטלת על הבנק כלפי ערבים. לענין זה נפסק ברע"א 2443/98
ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ
תק-על 99(3), 425 ,עמ' 429:
"
כפי שראינו, בין הבנק-הנושה לבין הערבים נכרת חוזה. מכוחו ערבו הערבים לחיובו של החייב-אזרי. להבטחת ההלוואה הם חתמו כערבים-אוול על שטר חוב לפקודת הבנק-הנושה. לדעתי, מוטלת על הבנק הנושה - האוחז בשטר כנפרע - החובה להודיע לערבים בתוך זמן סביר על האורכה שניתנה לחייב העיקרי - העושה ... חובה זו - החלה ביחסים בין צדדים קרובים - מקורה בעקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) ... אכן, תום הלב דורש, שאם הנפרע נתן אורכה לחייב העיקרי, תינתן הודעה על כך לערבים תוך זמן סביר. מטרת ההודעה לאפשר להם להבטיח את האינטרסים שלהם. דבר זה בולט במיוחד במקרה שלפנינו. אילו ידעו הערבים בזמן על האורכה שניתנה לאזרי, יכלו לפנות לאזרי ולנסות להביא לידי כך, כי התשלומים שהוא עשה ייוחסו לפרעון ההלוואה ולא לכיסוי הגרעון בחשבון העו"ש. זאת ועוד: אילו ידעו הערבים על דבר האורכה הם יכלו לנסות לנקוט באמצעים שיבטיחו, כי אזרי יפרע השטר בטרם יעזוב את הארץ, או לפחות יעמיד אמצעים מספיקים לפרעון השטר בהיותו מחוץ לישראל. באמצעים אלה לא נקטו הערבים, שכן הם לא ידעו כלל על האורכה שניתנה לחייב העיקרי. לדעתי, הפר בכך הבנק-הנושה, האוחז בשטר כנפרע, את אמת המידה להתנהגות ראויה ביחסיו עם הערבים. ודוק: הבנק הנושה והערבים אינם "זרים" זה לזה. אין הם צדדים רחוקים. לפנינו יחס "קרוב" הן מבחינת הסכם הערבות והן מבחינת היחסים השטריים. בהתקיים יחס קרוב שכזה, דורשת ההגינות ביחסים הבינאישיים, כי הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר, יודיע לערבים בתוך זמן סביר על אורכה שהוא עצמו נתן לחייב העיקרי. הכרה בחובת הודעה זו אינה מטילה נטל כבד על הבנק-הנושה. הוא מכיר את הערבים, לאור ההסכם שביניהם; הוא יודע על דבר האורכה, שכן הוא נתן אותה. בנסיבות אלה, תהא זו פרקטיקה פשוטה שאינה מכבידה, לשלוח הודעה לערבים בתוך זמן סביר כי ניתנה אורכה לחייב העיקרי."