מבוא
1. לפנינו תביעתו השטרית של מר אלי גזית (להלן: "
התובע" או "
אלי") נגד תומר צרפתי (להלן: "
הנתבע" או "
תומר") בגין ערבותו השטרית [ערבות אוואל - pour bon aval. ראה: י' זוסמן
דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983) 293] לשיק מספר 7430, אשר נמשך על ידי וואהיל סלמי (להלן: "
וואהיל") על חשבונו בבק בשם Egyptian Arab Land Bankברצועת עזה, אשר זמן פרעונו 17/04/04 (להלן: "
השיק"). השיק חולל, הופקד מחדש ושוב חולל. עקב זאת הגישו אלי לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בהסכמה נתקבלה התנגדותו של תומר לביצוע השטר בבש"א 3159/05. מכאן התביעה שלפנינו.
בתביעה זו נכריע, לפי התשובות לשתי שאלות: ראשית, האם אלי נתן תמורה בגין השיק? שנית, האם לאחר חילולו וואהיל פרע את השיק?
העובדות הצריכות לעניין
2. בנוסף, לעובדות, אשר ציינו לעיל, העובדות הנוספות הצריכות לענין הן כדלקמן: השיק נמסר על ידי תומר לאלי ביום 10/02/04 כשיק מעותד ושמו (המסחרי) של אלי נרשם כשם הנפרע. על גב השיק מופיעה חתימתו של תומר כערב שטרי מתחת לנוסח "
אני הח"מ תומר צרפתי נושא ת.ז. ... כתובת ... ערב באופן אישי לערבות (כך!
) אוטונומית לפרעון השיק". על השיק מופיעות שתי חותמות של הבנק הנמשך, בהן צויינה סיבת החזרת השיק, "חתימת המושך" ו"חתימת הסב". על גב השיק מופיעה החותמת "
צמיגי מצדה", שהוטבעה מעל חתימה. לכאורה מדובר בחתימת ההסב של התובע ובהעדר כל ראיה אחרת מטעם הנתבע, הריני קובע, כי זאת אכן חתימת ההסב של התובע על גב השיק.
השיק על סך 22,000 ש"ח נמסר לתובע ביום 10/02/04 ביחד עם עוד שני שיקים בעלי מספרים עוקבים, שמשך וואהיל על אותו הבנק, האחד אף הוא בסכום של 22,000 ש"ח. לדידי אלי, שני השיקים האחרונים הללו נפרעו על ידי הבנק הנמשך (עמ' 13 שורות 24-30לפרטיכל). בהעדר כל ראיה מטעם הנתבע לסתור גרסה זו, הריני קובע כי ביחד עם השיק מסר תומר לאלי את השיקים מספר 028 ו-029 על סך 22,000 ש"ח ו-24,000 ש"ח, המשוכים על אותו הבנק, אשר נפרעו בידי הבנק.
עיקר טיעוני הצדדים
3. בהליך, שהתנהל לפנינו, טען תומר, שהוא מסר את השיק לאלי לצורך גבייתו עבור "מחצבות צרפתי", עסקו של אביו, אשר בעבורו (כלומר, עבור עסק זה) הוא פעל (עמ' 6 שורות 11-13 לפרטיכל). לגרסתו של הנתבע בעת ההוכחות, מחצבות צרפתי היתה מוסרת שיקים לאלי לצורך הנכיון או לצורך הגביה ובשני המקרים אלי היה גובה את עמלתו (עמ' 7 שורות 27-28 לפרטיכל). כשנשאל תומר, כיצד ניתן לדעת, אילו שיקים נמסרו לגביה ואילו - לניכיון, הוא השיב, ששיקים מעזה נמסרו לגביה מלבד במקרים מיוחדים, כשידע התובע, שיוכל לגבות את השיק ואזי אלי היה משלם את תמורתו מיידית למחצבות צרפתי. לפי הנתבע, במקרים של שיקים לגביה התובע היה מעביר תמורה למחצבות צרפתי רק אחרי שנפרע השיק (עמ' 7 שורות 4-1 לפרטיכל). כאמור, במקרה דנן, לפי תומר, מדובר בשיק לגביה, בגינו לא נתן התובע תמורה, שהרי השיק חולל. לפי הנתבע בסיכומיו, טענתו זו מתחזקת לאור הכרטסת הממוינת (נ/1), המציגה את חשבונה של מחצבות צרפתי אצל התובע. לפי הנתבע, אין כל רישום בכרטסת של תשלום למחצבות צרפתי ביום מסירת השיק (10/02/04). עוד טען הנתבע, כי מושך השיק, וואהיל, פרע אותו לאחר חילולו, אך שאלי לא החזירו בתואנות, כגון שהשיק נגנב.
לטענת התובע, השיק נמסר לנכיון, אשר במסגרתו ניתנה תמורה עבורו. מה גם, שקמה לטובת התובע החזקה העובדתית, שניתנה תמורה עבור השיק בהתאם לקבוע בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "
פקודת השטרות"). לדידי התובע, הנתבע לא סתר את חזקת התמורה, בין היתר, נוכח גרסאותיו השונות, הבלתי-עקביות והסותרות זו את זו לגבי מטרת מסירת השיק. עוד טען התובע, שאין לסמוך על עדותו היחידה של הנתבע בייחוד, כשהוא לא זימן לעדות, בין היתר, את הפקידה של מחצבות צרפתי בשם בת שבע, אשר ערכה רשימת השיקים, שנמסרו לתובע, תוך הציון, אם נמסרו לניכיון או לגביה. במצב זה, לשיטת התובע, נוכח אי הצגת הרשימה הנ"ל ואי זימונם של עדים נוספים על הנתבע, חזקה, כי אילו היו מוצגות הראיות ואילו היו מעידים העדים הנוספים, הם היו עומדים לנתבע לרועץ.
מהימנות העדים
- שמענו בתיק זה את עדותם של אלי ושל תומר בלבד. לא היוותה עדותו של איש מהם כליל השלמות. יחד עם זאת, מבחינת התרשמותנו מצאנו את אלי מהימן מתומר. אמנם, מהימנותו של אלי נפגעה בשל חוסר רצונו ואף סירובו להשיב על כל שאלה. לדוגמא, כשנשאל בחקירה נגדית לגבי אמיתות טענת הנתבע השיב אלי, שאף אין לו חשק לענות על השאלה ושטענת הנתבע אינה נכונה (עמ' 13 שורות 20-23 לפרטיכל). מעבר לסגנון זה, לפי התרשמותנו, גם התחמק אלי ממתן תשובה ישירה בנושא עיסוקו. כשנשאל כמה זמן הוא עוסק בניכיון שיקים, הוא השיב תחילה, "מה זה עניינך?" כשנשנתה השאלה השיב אלי, שאינו זוכר, אם עיסוקו זה נמשך מזה 5 או 10 שנים, שאינו זוכר (עמ' 15 שורות 16-18 לפרטיכל). עוד דוגמא לסגנונו של העדר שיתוף פעולה במתן תשובות בחקירתו הנגדית היא תשובתו של אלי לבקשה, שיציג את החשבוניות, אשר טען שהוציא על הריבית, שהרוויח משני השיקים של וואהיל, אשר אכן נפרעו. אלי השיב לבקשה זו "מה זה רלוונטי? אני גנבתי. מה אכפת לך?" (עמ' 19 שורות 24-26 לפרטיכל).
ואולם, שוב לפי התרשמותנו, בהשוואת גרסאותיו ועדותו של תומר, מצאנוהו מהימן פחות מאלי. חוסר מהימנותו של תומר נלמד, לדוגמא, מהשוואת תצהירו בעדות ראשית לעדותה בחקירה הנגדית על אודות וואהיל. בסעיף 2 (ט) לתצהירו בעדות ראשית הצהיר תומר, שצד ג', בעל השיק (וואהיל - ג'ט"ל) היה שותפו של אלי בעסקיו. ברם, כשנשאל תומר בחקירתו הנגדית, אם אלי הכיר את מושך השיק (וואהיל - ג'ט"ל) כל שהיה ביכולתו של תומר להשיב היה, "אני מתאר לי שכן" (עמ' 8 שורה 10 לפרטיכל). עוד דוגמא לחולשת עדותו של תומר היא השיח בינו לוואהיל, שהרי (בהעדר התנגדות לעדות מן השמועה) תומר נשען על דבריו של וואהיל, כדי להוכיח, שלאחר חילול השיק, וואהיל פרע אותו לאלי. בסעיף 2 (ט) לתצהירו בעדות ראשית, בו, כאמור, הצהיר תומר, שוואהיל היה שותפו לעסקים עם אלי, הצהיר הנתבע גם, שוואהיל פרע השיק במסגרת עסקיו עם אלי. לכאורה, מדובר בטענת ההתחשבנות וקיזוז בין שותפים. ואולם, בחקירתו הנגדית העיד תומר, שוואהיל אמר לו, שהוא שילם לאלי עבור השיק במזומנים (עמ' 9 שורות 1-2 לפרטיכל). לא זאת אף זאת, משום חשיבות השיח בין וואהיל לתומר, בחקירתו הנגדית נשאל תומר על הקשר שלו עם וואהיל. תומר השיב, שהוא דיבר עם וואהיל, או איתו או דרך הנהגים שלו (עמ' 8 שורות 15-16 לפרטיכל). יש לזכור, כי לפי עדותו של תומר, הסוחרים מעזה לא יכלו להיכנס לישראל באותה התקופה והיו מנהלים משא ומתן באמצעות נהגיהם הישראליים (עמ' 8 שורות 16-17 לפרטיכל). אם כן, יכול והדיווח לתומר, שוואהיל פרע את השיק, אף לא היה דיווח ישיר מפיו של וואהיל, אלא דיווח באמצעות אחד מנהגיו (של וואהיל). ועוד לעניין חוסר מהימנותו של תומר. נוכח טענתו, ששיקים של סוחרים מעזה נמסרו ככלל לגביה ולא לנכיון, הוא נשאל על חקירתו בבש"א 3030/05 ואם שם לא העיד, שהוא מסר את השיקים של הסוחרים מעזה בשם אלברין אבו אשרף וסברי אבו דדה לאלי לצורך הניכיון. כשהשיב תומר, שאינו זוכר, אם כך העיד, הוצג בפניו הפרוטוקול מחקירתו בבש"א 3030/05 הנ"ל. כאשר הוצג הפרוטוקול, כאמור, ושוב נשאל תומר, אם השיקים של שני הסוחרים הנ"ל מעזה לא נמסרו לאלי לניכיון, כל אשר היה בידי תומר להשיב היה, שאינו זוכר (עמ' 11 שורות 2-4 לפרטיכל).
ההכרעה
5.א. אשר לשאלה, אם התובע נתן תמורה בגין השיק, נקודת המוצא היא חזקת התמורה בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות. הנתבע לא שכנענו, שבשיק לגביה קא עסקינן במקום בשיק שנוכה. הרי, הגרסה, שמדובר בשיק לגביה, גרסה מאוחרת היא, אשר העלה הנתבע לראשונה בעת ההוכחות. ודוק: בסעיפים 3.ו ו-3.ז לכתב הגנתו טען תומר, שהשיק ניתן כבטחון לפרעונם של שיקים, שנמסרו לנכיון, ואשר נפרעו במזומן. כבר עתה נשאלת השאלה, לפי שיטתו של הנתבע עצמו, מה הבטחון במתן שיק נוסף של תושב עזה. עדיף בעינינו הסברו של אלי, שערבותו של תומר הבטיחה את העסקה. כדבריו, אם יינתן לו שיק של תושב עזה או של עבריין לנכיון ותינתן לו ערבות אישית, הוא ישקול בחיוב לנכות את השיק (עמ' 13 שורות 7-10 לפרטיכל).
ואולם, בזאת לא סגי. בתצהירו בעדות ראשית הצהיר הנתבע, שהוא היה מעביר שיקים של צדדים שלישיים לתובע לנכיון (סעיף 2.ג לתצהירו של תומר בעדות ראשית). לפי התצהיר הנ"ל, אלי דרש שיק לבטחון ממחצבות צרפתי על כל עסקת נכיון שיקים (סעיף
2.ד לתצהירו של תומר בעדות ראשית). עוד לפי הסעיפים 2.ה ו-2.ו לתצהירו הנ"ל של תומר, מחצבות צפרתי משכה שיקים לבטחון להבטיח את פרעונם של השיקים של צדדים שלישיים ובמקרה הנדון, משנפרעו השיקים של הצד השלישי, אלי צריך היה להשיב את השיק, שמשכה מחצבות צרפתי. הבעייתיות של גרסה זו כפולה ומכופלת. ראשית לכל, בשיק נשוא התדיינות זו מחצבות צרפתי כלל אינה בגדר מושך השיק. שנית, אין בתצהירו בעדות ראשית של תומר מילה וחצי מילה, שהשיק נמסר לגביה. ודוק: שיק, שנמסר לבטחון, נמסר על תנאי. זה שונה משיק, שמלכתחילה נמסר לגביה, כלומר, במטרה, שהתובע יגבה אותו ללא תנאי מוקדם.
סוף כל סוף, העלה תומר את הגנתו, שבשיק לגביה קא עסקינן, כגרסה מאוחרת בשלב ההוכחות. בחקירתו הנגדית העיד תומר לראשונה, שהשיק היה צריך להגיע לאלי לגביה לתאריך של עוד חודשיים, ושאלי היה אמור לגבותו ולשלם את הכסף בגינו (עמ' 7 שורות 8-9 לפרטיכל). ואולם, גם אז לא הצליח תומר למסור גרסה זו, המנותקת מגרסת הבטחון לשיקים אחרים. העיד תומר, שהשיק צריך להיה להיות אצל אלי במשך חדשיים וכי הוא (תומר) חתם לאלי מאחור על פי בקשתו
כבטחון לשיקים אחרים (עמ' 7 שורות 9-13 לפרטיכל). אזי ניסה תומר להבהיר את גרסתו בנסיון כושל לשלב בין גרסת השיק לבטחון והשיק לגביה. הוא "הבהיר" (לפי לשונו), שהוא חתם על השיק כבטחון למשך חדשיים עד לזמן פרעונו, ושלאחר גבייתו התובע צריך היה להחזיר לו את השיק (עמ' 7 שורות 14-16 לפרטיכל). נשאלת השאלה: שיק, שנגבה באמצעות הבנק הנמשך, הכיצד ניתן להחזירו? לנתבע הפתרונים.
ברי, כי אם המדובר בשיק לגביה, לא ניתנה תמורה בעת מסירתו, ואילו אם המדובר בשיק לנכיון, השיק נקנה בדיסקונט וניתנה תמורה מופחתת בעדו. על רקע זה, ולאחר שפיקפקנו פיקפוק רבתי בגרסת הנתבע, שהשיק נמסר לגביה, עלינו להתייחס לטענת הנתבע: לטענתו, כשאלי העיד, שהכרטסת הממוינת (נ/1) כוללת את כל הרישומים, הקשורים לעסקי הנכיון (עמ' 19 שורות 1-3 לפרטיכל), וכי תשלום תמורת הנכיון צריך להתבטא בזקיפת סכום בטור החובה בכרטיס החשבון של מחצבות צרפתי (עמ' 8 שורות 7-8 לפרטיכל), אלי לא יכול להצביע על חיוב חשבונה של מחצבות צרפתי (עמ' 18 שורות 12-16 לפרטיכל). משמע, לשיטתו של הנתבע, שלא ניתנה תמורה בגין השיק. ואולם, יש בנתונים אלו, לכאורה, כדי ללמד, לכל היותר, שספרי הנהלת החשבונות של אלי אינם מדויקים. אין בנתונים אלו, כדי ללמד, שהשיק נמסר דווקא לגביה. הרי, בין שנמסר השיק לגביה ובין שנמסר לנכיון, אנו אמורים לראות את זיכוי חשבונה של מחצבות צרפתי בסכום השיק וחיוב חשבונה בסכום העמלה. כזכור, ביום מסירת השיק (10/02/04) תומר מסר לאלי שלושה שיקים. שניים מהם - האחד על סך 24,000 ש"ח, שזמן פרעונו 17/02/04, והאחר על סך 22,000 ש"ח, שזמן פרעונו 17/03/04 - אכן נפרעו בידי הבנק (ראה: נ/1). מדוע, אם כן, אין רואים בכרטסת הממוינת (נ/1) את חיוב חשבונה של מחצבות צרפתי בעמלה עבור שני השיקים האלו? ברמת מאזן ההסתברות התשובה היא, שהכרטסת הממוינת (נ/1) אינה מדויקת.
לאור כל האמור לעיל, על פי התרשמותנו מן העדים, הגענו לכלל מסקנה, שלא נסתרה החזקה בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות, לפיה התובע נתן תמורה בגין השיק.
5.ב. אשר לפרעון השיק לאחר חילולו כנטען על ידי הנתבע, גרסת זו נשענת על דבריו של וואהיל. כבר ציינו בסעיף 4 לעיל את הסתירות ואת הפירכות בתאורו של תומר את השיח עם וואהיל. מכל מקום, גם אם לא הועלתה ההתנגדות להוכחת אמיתות טענת הפרעון, הנלמדת מפי השמועה, המשקל, אשר ייחסנו לעדות זו, שואף לאפס. ללמדך, כי הנתבע לא הרים את הנטל, המוטל עליו, להוכחת פרעון השיק.