בפני תביעה, בגין חוב עבור השכרת רכב, אשר הושכר ע"י הנתבע מחברת התובעת. ותביעה שכנגד, שהגיש הנתבע בדרישה להחזר כספים שנגבו ממנו שלא כדין. התביעה העיקרית הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, ומשניתנה הרשות להתגונן עבר הדיון לפסים של "סדר דין מהיר".
התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב. לטענתה, הנתבע התקשר עמה בהסכם להשכרת רכב (להלן: "ההסכם") והתחייב לשלם עבור תקופת השכירות החל מיום 28/08/02 ועד ליום 28/10/02. הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו ונותר חייב סך של 7,931 ש"ח.
מנגד טען הנתבע כי לא שכר מהתובעת את הרכב בתקופה הנטענת והראייה לכך שחתימתו אינה מופיעה בהסכם.
הנתבע טען כי ביום 30/05/03 שכר מהתובעת רכב מסוג פיאט פונטו עד ליום 29/06/03 ולהבטחת התשלום חוייב כרטיס האשראי שלו בסך מקסימלי של 7,000 ש"ח כביטחון.
הנתבע טען כי משנסתיימה תקופת השכירות הודיע לתובעת כי אינו מעוניין להאריכה ולמרות זאת המשיכה התובעת לחייבו בסך של 34,039 ש"ח כאשר יכלה לחייבו רק בסך של 5,846 ש"ח כולל מע"מ, למרות שהרכב לא היה ברשותו.
משהתלונן הנתבע בפני התובעת זוכה על ידה ביום 17/10/02 בסך של 5,079 ש"ח, וכן חברת האשראי זיכתה אותו בסך של 5,829 ש"ח.
בתביעה שכנגד שהגיש תובע הנתבע/התובע שכנגד כי על התובעת להשיב לו סך של 17,285 ש"ח וזאת לאחר שמהסך של 34,039 ש"ח בו חוייב מפחיתים את הזיכוי מהתובעת/הנתבעת שכנגד ומחברת האשראי וסך נוסף של 5,846 ש"ח כולל מע"מ בגין דמי שכירות הרכב לחודש יוני.
תגובת הנתבעת שכנגד לתביעה שכנגד הייתה כי הנתבע/התובע שכנגד ידע כי חוזה השכירות הוארך ואף נתן את אישור לחיוב כרטיס האשראי שלו. חוזי ההמשך אמנם אינם בחתימת התובע שכנגד/הנתבע אך הם המשך לחוזה העיקרי והראשוני. וכן התובע שכנגד/הנתבע הודיע כי השימוש ברכב יעשה על ידי ה"ה עופר וחנוך תעיזי.
התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
דיון
התביעה העיקרית:
"המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה מוטל על התובעת.
יעקב קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, "הדין בראי הפסיקה" מהדורה משולבת ומעודכנת , תשמ"ד - 2003 עמוד 1506 ואילך כותב:
מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות, לזכותו של הנושא בנטל השכנוע: ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי; ואת מקומו תופסת "השקילות".
לפיכך נטל ההוכחה מוטל במקרה דנן על התובעת.
לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים, בעדויות אשר הושמעו בפני ובסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה כפי שהוגשה בפני להידחות וכפי שיפורט להלן:
אין מחלוקת כי הנתבע חתום על הסכם השכירות בגין התקופה של 30/05/02 ועד 29/06/02 ובגין תקופת השכירות הזו שולמה התמורה המלאה.
חלוקים הצדדים לגבי העובדה כי הסכם השכירות אכן הוארך למרות שהנתבע לא ביקש זאת ו/או חתם על אף לא אחד מההסכמים הבאים.
בהתאם לעדותה של הגב' מדר, נציגת התובעת, עולה כי את החוזה השני מיום 09/06/02 ערך נציג בשם שרון וממבלי להחתים את הנתבע ומכאן ואילך החלה שרשרת הסכמים ללא חתימת הנתבע, דא עקא שמר שרון לא הובא לעדות ובאי העדתו יש כדי לפגוע בטיב טענות התובעת.בנוסף התובעת לא השכילה להציג בפני בית המשפט את הצד השני של החוזה שבו מפורטים תנאי השכירות, והוסיפה כי השינויים בחוזים ללא חתימת השוכר אלו נהלי העבודה בתובעת אך גם אותם לא השכילה להציג חרף העובדה שמדובר בהליך בסדר דין מהיר, והרי הכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917).
וכך נקבע גם בפסיקה:
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2)605 )
עדותו של הנתבע הייתה אמינה וקוהרנטית וכן השתלבה עם מהלכם ההגיוני של השתלשלות האירועים שכן מקובלת עליי טענתו כי השכיר את הרכב לתקופה של 30 יום בלבד ומתוך ידיעה כי במקרה של אי תשלום תוכל התובעת למשוך סך מקסימלי של 7,000 ש"ח מכרטיס האשראי שלו שניתן כביטחון.(עמ' 10-9 לפרוטוקול) זאת גם הוכח מקריאת הסכם השכירות עליו הנתבע חתום.